סיון עם בתה (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)
"בטיפת חלב כולן ישבו בשלשות של סבתא-אמא-תינוק, ורק אני הייתי בזוג". סיון עם בתה | צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי
להיות אמא לילדים קטנים זה אף פעם לא קל. להניק, להרדים, לקום בלילות, לצלוח את התקופות הקשות של הגזים והשיניים, להתמודד עם התקפי זעם של ילדים ושאר משברים - כל אלו גורמים גם לאמהות הכי מושלמות לצרוח לפעמים לשמיים. אבל כל עניין ההורות והאימהות הופך להיות עוד יותר מורכב כאשר אין לך את אמא שלך לצדך.

רוב האמהות הצעירות נעזרות באמא שלהן באופן יומיומי. אם זה בייעוץ, בעזרה עם הוצאת הילדים מהגן, אם זה לשמור עליהם מדי פעם כשאתם רוצים לנסוע לחופשה, או אפילו סתם מישהו שיהיה איתם לשעה כדי שתוכלו לרוץ לסידורים. אבל ישנן אמהות שאימהותיהן נפטרו והן נאלצות להתמודד עם ההורות בלעדיהן. מעבר למחסור בעזרה פיזית ונפשית, מתעורר אצלן גם תסכול גדול על כך שאימן לא זוכה לראות את ילדיהן, ועל כך שדווקא בתקופה הזו כשהן יכלו להתקרב לאמא יותר מתמיד - היא לא שם. אם זה לא מספיק, עכשיו כשהן אמהות לילדים, הן יודעות מהי אהבת אם.

גם אני אמא כזאת. אמי נפטרה כשהייתי בת 19. כמובן שתמיד היא הייתה חסרה לי, אבל רק כאשר ילדיי נולדו הרגשתי באמת את החלל, בעיקר בסיטואציות קטנות. במהלך ההיריון, למשל, רופא הנשים שלי שאל באיזה משקל נולדתי לצורך השערת משקל העובר, אבל לי לא היה את מי לשאול. בחדר ההמתנה של טיפת חלב כולן ישבו בשלשות של סבתא-אמא-תינוק, ורק אני הייתי בזוג. זה קורה גם בסיטואציות משמחות כשהילד מתחיל לחייך, ללכת או לדבר, ואת רוצה שתהיה בתמונה גם סבתא גאה. זה עצוב לי במיוחד כי אני בטוחה שהיא הייתה יכולה להיות הסבתא הכי טובה עלי אדמות, והילדים שלי היו מרוויחים עוד המון חום ואהבה.

כמוני יש עוד המון אמהות צעירות שאין להן אמא להישען עליה, ומתמודדות, לצד האימהות הטרייה, עם חוסר מאוד גדול.

ליאת כהן וילדיה (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)
"אין דמות מבוגרת להתייעץ איתה ולקבל אישור שזה בסדר". ליאת כהן וילדיה | צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי

"אף אחד לא יאהב אותי ככה"

"הכל שונה, התחושה היא שעושים הכל לבד, אין דמות מבוגרת להתייעץ איתה ולקבל אישור שזה בסדר. אין מישהי שתתמוך, שתהיה איתך, שתבשל, שתלווה בכל ההתחבטויות במסע של האמהות. אין את מי לשתף", אומרת עו"ד ליאת כהן, מדריכת הכנה ללידה ודולה, אם לארבעה שאיבדה את אמה כאשר הייתה בת 23. "זה כמו ללכת עם חור בבטן כל הזמן. משהו שחסר שם. לאבד אמא ולהיות אמא זה דבר מאוד חזק, וזה בעיקר מתעצם עם ההכרה של מה זו אהבת אם. כשלאמא יש ילד היא מבינה מה זו אהבת אם, ואת אומרת לעצמך 'אותי בחיים אף אחד לא יאהב ככה, זהו אין לי את זה'. גם אם יש בן זוג תומך וחברות, כשיש פתאום ילד מבינים את העוצמה של החוסר הזה, וזה הכי כואב".

עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:

"אני כבר לא אמא לתאומים, אני אמא לילדה חולת סרטן"
מחקר: מה הופך ילדים למאושרים?
איך להרדים פעוט ב-100 צעדים פשוטים?

לירון, אמא לשלושה ילדים, איבדה את אמה חודשיים אחרי שבנה הבכור נולד. "אצלי זה קרה ביחד, איך שנהייתי אמא היא הלכה. אני מרגישה שהיה את גיל ההתבגרות ואז צבא ואוניברסיטה, ואיך שממש התחלנו להיות חברות, וכמובן האימהות שהיא עוד הספיקה להיות בדיוק כשזה התחיל ודיברנו שמונה פעמים ביום - אז זה הפסיק. אני מניחה שהיינו הופכות לחברות הרבה יותר טובות, כי כל החיים היו לנו הרבה התנגשויות".

כאמהות צעירות, אנחנו הכי צריכות את אמא שלנו ברגעי משבר וגם ברגעים השמחים, וכשהיא לא שם נוצר חלל. "אני מרגישה את החוסר כל הזמן", אומרת לירון. "אם זה עזרה בלאסוף את הילדים מהגן ואם אנחנו רוצים לנסוע לחו"ל. אני מרגישה את זה במיוחד בשבתות כי בעלי רופא ולא תמיד נמצא. אני מניחה שאם היא הייתה חיה, הייתי אצלם. אין את המקום הטבעי. אני צריכה להמציא מחדש את הגלגל".

"מרגישים את זה תמיד", אומרת אליה, אמא לשני ילדים שאיבדה את אמה כאשר היתה בת 11. "בלידות, בברית, בכל פעם שקשה עם הילדים, בכל פעם שהם חולים ואין מי שיעזור". "נגיד כשהבת שלי אומרת לי שהיא אוהבת אותי ואני מרגישה את האהבה העצומה הזאת וזה מעציב אותי, כי אני הכי אוהבת את הבת שלי, אין בן אדם שאוהב אותה יותר ממני ואני הייתי האהבה הכי גדולה של אמא שלי ואני אומרת לעצמי שאף אחד לא יאהב אותי יותר כמו שאמא שלי אהבה אותי ונורא בכיתי שחשבתי על זה", מוסיפה דנה, אם לשניים שאיבדה את אמה בגיל 29. 

מלבד תחושת החוסר, ישנה גם תחושה מעיקה אחרת - השוני מאמהות אחרות. "אחרי הלידה הראשונה זה בולט מאוד, כולן הולכות לאמא לכמה שבועות ואת לא", אומרת אליה. ליאת מסכימה איתה. "את רואה בחדר הלידה שתמיד האמא מגיעה לבקר עם סיר ומתנות, ומהרגעים הראשונים במחלקה את אומרת 'יואו אמא שלי לא באה לראות את הנכד שלה, אני לבד פה'. אלו היו לי רגעים מאוד קשים. בבריתות של הבנים, כשמגיעים כל כך הרבה אנשים ואני אומרת לעצמי, יש כאן כל כך הרבה אנשים, אבל אני לבד איך בשמחה הזו. כל העולם ואחותו פה והיא לא נמצאת פה. כזה דיסוננס".  גם תמר, בת 30 מתל אביב, מזדהה "ילדתי בצמוד לשתי חברות וזה היה מאוד בולט איך שהן נעזרות ושלי אין את העזרה הזאת, זה היה כל הזמן שם. אצל אחת אמא שלה היתה אצלה 24 שעות ביממה וכל פעם שהייתי באה זה היה ממש נגד העיניים".

ומה היה בחדר הלידה עצמו? ליאת חוותה את זה כאירוע טראומתי למדי, ״תוך כדי היה לי בעיקר חשש סביב הנושא של להיפרד מההיריון, כי את עומדת להיות אמא ללא אמא ומי יעזור לי? לאן אני אלך אחרי הלידה? מי יכין לי אוכל? מי יגיד לי שאני בסדר ועושה הכל טוב?". את דנה הפחדים האלו הובילו לדרוש ניתוח קיסרי, רק כדי לא לאבד עוד אדם אהוב, "היו לי פחדים נוראים, פחדתי שמשהו רע הולך עוד פעם לקרות לי, ילדתי בקיסרי כי לא הסכמתי שיעשו לי זירוז שני ורק רציתי שיוציאו לי אותה וזהו. אחרי שהיא נולדה עוד פעם התחילו הפחדים שלא יכול להיות שהכל בסדר, הייתי בטוחה שאני הולכת לאבד אותה, שזה יקרה לי עוד פעם, שהדבר הכי יקר לי עוד פעם ייקחו לי, לקח לי זמן להתאושש ואז התחלתי קצת יותר ליהנות שהפחד קצת פינה מקום". 

ליאת כהן ואמה (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)
"זה כמו ללכת עם חור בבטן כל הזמן". ליאת ואמה | צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי

"יש פחד שגם את תמותי"

אם כל התחושות הללו לא מספיקות, מיכל דליות, מדריכת הורים בכירה, מצביעה על מחשבה מטרידה נוספת שעוברת במוחן של אמהות שאיבדו את אימן. "אצל אמהות כאלו עולה הפחד שמא את תאבדי לילדייך, שמא את תגרמי לילדייך כאב לב ועוגמת נפש כמו שקרה לך, שמא את תמותי צעירה כמו אמא שלך. זה פחד מאוד גדול שמלווה באופן לא מודע את האמהות האלו. זה עלול לגרום להן להתנהג מתוך פחד, לייצר תלות בילדים או ילדים מאוד תלותיים, או לא לראות את עצמן במערכת אלא רק לקדש את הקבוצה.

"ליתמות מאם, בכל גיל, יש השפעות שעלולות להיות טראומטיות ולגרום לדפוסי התנהגות והחלטות שהן לא תמיד נכונות. זה יכול לשים נשים מסוימות במקום של חוסר בטחון. הן ינסו עצות של אנשים אחרים, רק שהן לא יהיו מחוברות לעצות אלו בנשמתן. חוסר הביטחון הזה עשוי להוביל נשים מסוימות להתנהגות מאוד החלטית וסגורה כדי לא לטעות. מכיוון שאין מי שייתן לה עצות היא תעשה מה שנדמה לה נכון, ותעשה את זה באופן מאוד נחוש בלי אפשרות של גמישות בצדדים מתוך החשש לטעות".

על עצמי אני יכולה להעיד שאם רב האימהות חוששות שמשהו יקרה לילדיהן, אצלי החשש הוא בעיקר שמשהו יקרה לי. מאז שהפכתי לאמא אני שומרת על עצמי כמו שלא שמרתי כל החיים: אני אוכלת יותר בריא, אני עושה יותר ספורט, הפסקתי לעשן, אני נוסעת ממש בזהירות ומתרחקת מכל דבר או מקום שיכולים לסכן אותי. אני לא אקח את הסיכון הכי קטן שמשהו יקרה לי ושהילדים שלי יאלצו לגדול בלי אמא. גם ברגעים הנדירים שאני ובעלי נמצאים בלי הילדים מייד עולה בי המחשבה המלחיצה, שאם יקרה משהו לפחות שאחד מאתנו לא יפגע. 

לליאת יש פרספקטיבה נוספת על העניין. "אמהות ללא אם הן לרוב נשים מאוד עצמאיות כי אין להן את המקום הזה שאפשר ללכת ולהיזרק בו. אין את הפינה החמה, אז לומדים לגייס כוחות מכלום ולעשות את הכל לבד". מצד שני, גם היא מודעת לכך שזה גורם להרבה חרדות ופחדים. "הרבה אמהות ללא אמא חרדתיות יותר מאמהות אחרות. במקרה שלי, אני מנסה להיות אמא לילדים שלי כמה שיותר - אין צהרונים, אין שום דבר, ולקח לי זמן עד שהסכמתי להביא בייביסיטר. הכל לבד, בכוחות עצמי, להיות האמא הכי אמא שאפשר, רק אוכל מבושל, להשקיע בהם את הכי טוב שיש. כל מה שאיבדתי אני רוצה לתת להם אקסטרה".

סיון אחרי הלידה (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)
"יש לנו שק ענק של חרדות, אבל גם שק ענק של אהבה". סיון לאחר אחת הלידות | צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי

לירון מסכימה איתה, "אני הרבה יותר רכה ממה שהייתי. אני מניחה שאם אמא שלי הייתה, אז היא הייתה תופסת את המקום הזה ואני הייתי האמא הקשוחה. בשביל פינוק הם היו הולכים לסבתא. אני גם הרבה יותר עצמאית. אני רואה חברות שזורקות את הילדים לסבא וסבתא בכל הזדמנות, והן מתפרקות אם אין להן עזרה כמה ימים".

אמהות רבות גם מנסות לתת המשך לאמא שלהן בעזרת הילדים, עם השם שהן מעניקות להם. אליה, למשל, נתנה את שמה של אמה כשם שני לבתה, "נולד לי בן ואחר כך בת וכשהלכנו לאולטרה סאונד של הבן ממש קיוויתי שלא תהיה לי בת, כי ידעתי שאני רוצה לקרוא לה על שם אמא שלי, אבל לא הרגשתי עדיין מוכנה״. ״אמא שלי הייתה חולת סרטן אבל נפטרה בפתאומיות״, מספרת תמר, ״שבוע לפני כן דיברנו על שמות והיא אמרה לי שהיא מאוד אוהבת את השם עינת אז קראתי לבת שלי עינת, ככה לפחות יש לה השפעה אחת על האופן בו אני מגדלת את הילדה".

"אמא, איפה אמא שלך?"

אצל אמהות שאיבדו את אימן עולה גם התהייה מה לספר לילדים ומתי. "אפשר לספר זאת לילדים מאז שהם קטנים", דליות מייעצת. "מגיל שנתיים כבר אפשר להראות להם אלבומים, להראות להם את אמא ולהגיד 'היתה לי אמא אבל היא מתה'. ילדים עוד לא מפחדים בגיל שנתיים-שלוש. הם לא לוקחים את זה למשמעות הנוראית הזו. אם תציגו להם תמונות ואת הסיפור רק בגילאים מאוחרים יותר הם יחשבו 'גם את תמותי?'. אבל אם הסיפור הזה הוא נרטיב של המשפחה ויש תמונה בסלון, אז אלה החיים".

היכן אפשר למצוא תמיכה, אנשים אחרים שיעזרו לכן לעבור את הקשיים הללו? "העצה שלי תמיד תהיה למצוא קבוצת שייכות עם אותו מכנה משותף כדי לייצר קבוצת תמיכה", אומרת דליות. כיום ניתן למצוא בפייסבוק קבוצה בשם "אמהות ללא אמא" שנותנת כתף לבנות שנמצאות באותו מצב. הקבוצה נפתחה לפני שלוש שנים וחברות בה כיום כ-300 אמהות. "אני חיפשתי בעצמי קבוצה כזו בפייסבוק או פורום ולא מצאתי. רציתי מקום וירטואלי להניח בו את הראש ולקבל הבנה", מספרת ליאת שהקימה את הקבוצה. "לפעמים יש תחושה שרק לי זה קרה, ואז מגלים עוד אחת ועוד אחת ויש הרבה חוויות דומות ומשותפות".

סיון מחבקת את אמא שלה (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)
"היא היתה יכולה להיות סבתא מדהימה". סיון כילדה עם אמה | צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי

אפשרות נוספת היא לקחת עזרה. ישנן נשים רבות שמציעות את שירותיהן כ"סבתות להשכרה". אחת מהן היא אירס למדן. "בדרך כלל אני מגיעה אליהן כבר לפני הלידה כדי שיהיה אוכל מוכן כשהן חוזרות מבית החולים", היא מסבירה. "כבר מחודש שביעי הן מתחילות ליצור איתי קשר כדי לסגור איתי לאחר הלידה  שירותי לינה עם היולדת כשהיא חוזרת הביתה עם התינוק. אני מטיילת עם התינוק, מאכילה, מחתלת.

"פונות אליי אמהות שהן יתומות מאם, יש כאלה שהאמהות שלהן רחוקות או לא בארץ, או אפילו נשים שרוצות לידן מישהי עם ניסיון שתיתן להן הרגשה טובה. הן מלאות ברגש, בוכות הרבה ואין ספק שההורמונים עובדים אחרי לידה".

אומרים שכשאמא נולדת נולד איתה גם שק דאגות וחרדות. במקרה שלנו, אמהות צעירות ללא אם, השק אולי טיפה יותר כבד. אבל נדמה שגם שק האהבה שלנו לילדים קצת יותר כבד, כי הוא מכיל בתוכו גם את כל אהבת הסבתא שאין להם.

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" כבר עשיתם לייק?