"משהו השתנה בעקבות הקורונה. דווקא הקורונה אפשרה לי לבחון מחדש את החוקים הלא כתובים באמהות שלי עם הילדים, אחרי שבמשך שנים, למעלה מעשור, הרגשתי שאני נכשלת בזה כל הזמן", אומרת כרמל אגר (37), אמא לארבעה ממושב חצבה בערבה.
אגר מספרת כי היא כבר כמעט וויתרה על הילדים שלה על אף שיוני, בן זוגה לשעבר, היה מפרגן תומך ועוזר. "היה פער בלתי נסבל", היא משתפת, "מצד אחד חברות שלי היו מקנאות בי כי היה לי את הבן זוג הכי תומך ומבין בעולם, חלום של הרבה נשים. החלום שלו היה שהוא יוכל לבשל לילדים ארוחת צהרים, אבל זה היה בעודי חוזרת מחו"ל ומחפשת לשוב לתל אביב ולעשות הכול, רק לא להיות עם הילדים. היה לי חופש לנשום ולממש את עצמי. העסק שלי גדל והרגשתי פער נורא גדול בין כמה אני משמעותית וחשובה בעסק שלי לבין העיסוק בפיפי וקקי כשאני חוזרת הביתה וזה היה לי קשה מאוד".
נדמה שאגר עסוקה כבר תקופה ארוכה בלשאול את עצמה מה מודל ההורות הנכון עבורה. "היו לי מלא חוקים וכללים איך אמא טובה אמורה להיות ומה היא צריכה לעשות", היא מסבירה, "כיום, אחרי שנפרדנו, ככל שאני לבד יש לי חופש לראות ולבדוק מה באמת חשוב". בעקבות המחשבות הרבות אגר פרסמה לאחרונה פוסט בפייסבוק ובו היא מספרת בגילוי לב חושפני איך לפני שנפרדה שוחחה עם בן זוגה לשעבר ושמה על השולחן את העובדה שהיא לא אוהבת להיות אמא.
"מותר אפילו לומר 'עשיתי טעות'"
"בשנים האחרונות זה הלך ונעשה ברור יותר ויותר. כשהייתי נוסעת או אפילו עובדת מהמשרד בבית - הייתי אדם שמח, אנרגטי, מלא גילה, רינה ודיצה. על אמת. אבל כשהייתי צריכה להיות בבית עם יוני והילדים הייתי כבויה. לא נהניתי, הרגשתי לא טוב, הייתי עייפה כל הזמן, רק חיכיתי שיילכו לישון ואוכל לחזור לעצמי, לעבודה שלי, למחברות שלי, לחיי".
"אהבתי את הילדים שלי כל הזמן, אבל לא אהבתי להיות אמא. זה הלך והחמיר כל כך שהייתי בטוחה שאני בעצם אל-הורית. שכל הסיפור הזה של להביא ילדים היה טעות ועכשיו אני צריכה להתמודד עם הטעות שלי".
"אז כששמנו על השולחן את כל האפשרויות הכי מופרכות, אחת ההצעות הייתה שיוני יגדל את הילדים ואני אגור בתל אביב ואבוא להיות איתם ליומיים-שלושה בשבוע. עמוק בתוכי ידעתי שזה יילך ויפחת עד שאני לא אגיע יותר ובסוף אני אהיה מן דודה-אמא, יותר משאהיה אמא. האמת שהרעיון הזה היה לי ממש ממש בסדר. האמהות כפי שהכרתי אותה הייתה קונספט חונק ומשמים, עצוב ומתיש. היא הרגישה כמו גזר-דין מוות לנשמה שלי, עד שהכרתי את המושג 'אנרכיה של מערכות יחסים' ושאלתי את עצמי: מה אם אני אהיה אנרכיסטית באמהות שלי? כלומר - מה אם בין להיות אמא כמו ש'מצופה ממני להיות' ובין לא להיות אמא בכלל, יש עוד מרחב אינסופי של אפשרויות? מה אם הייתי יכולה להמציא את האמהות שלי מאפס? מה אם לא היו כללים, 'חוקים', ציפיות, קונספציות, ביקורת או שפשוט היינו קמים בבוקר, הילדים ואני, ומוצאים את עצמנו בעולם שבו רק אנחנו קיימים?מה הייתי עושה אז? מותר למי שלא אוהבת להיות אמא ומפחדת להתוודות בכך בקול: מותר לך להרגיש ככה. מותר אפילו לומר 'עשיתי טעות' ולהיות פחות זמן עם הילדים שלך. הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה. מותר לך להרגיש שהילדים הם לא הדבר הכי מרגש בחייך".
אלא שדווקא עם הפרידה אשר הציבה בפניה אתגר הורות חדש, נדמה שטוב לה יותר. לדבריה של אגר "מהר מאוד גיליתי שלא רק שאני דווקא מחבבת את הקונספט של להיות אמא, אני ממש אוהבת את זה. מציאות בה אני אמא חד-הורית עם כמה שפחות עזרה מאחרים, הפכה להיות ה-פנטזיה שלי. גיליתי שאני דווקא די אוהבת להיות בבית, התחלתי להרשות לעצמי לומר בקול שלא בא לי לשחק משחקי שולחן או שאני מעדיפה לקנות אוכל מלבשל אותו".
"התחלתי להרשות לעצמי לבקש שבזמן שלנו יחד נעשה דברים שגם אני נהנית מהם באמת ולא רק הילדים. התחלתי להרשות לעצמי להיות עצמי, גם מול הילדים שלי, במקום לנסות להיות הדמות שנדמה לי שקראתי פעם בספר שילדים צריכים כאמא. כך הבית שלנו הפך למקום הכי שמח שאי פעם הייתי בו. עניינים רגשיים, חברתיים ובריאותיים של הילדים התחילו להתאזן ולהיפתר. פתאום המתח, ההתנגדות והמאמץ בבית פינו מקומם לזרימה, נוכחות, שמחה והחלמה, אחרי שנים של מלחמות פנימיות".
אמנם התהליך של אגר החל לפני הקורונה אך היא לגמרי נותנת קרדיט למגפה העולמית. "הקורונה שברה את החוקים ואת המסגרות וגרמה למעשה לאיזון מחודש, כי אין מסגרות ולכן אפשר לחשב מחדש", היא מסכמת, "לאף אחד אין מושג מה צריך לעשות, מה הדבר הנכון, כן זום לא זום. הקורונה שחררה מה-'צריך' ומהחוקים והכללים. אנחנו הגענו לעולם חדש ואף אחד לא יודע כלום, לכן אפשר להמציא הכול מחדש. אני מאוד אוהבת להיות אמא, אבל עשיתי את זה בדרך שלי. אני אוהבת את זה כי הפכתי את זה למשהו שכיף לי ואני ארגיש בו משמעות. יצקתי משמעות שלא ידעתי איך לעשות אותה קודם".