לפני כמה ימים הייתה לי שיחה מעניינת עם בתי בת הארבע וחצי, היא שאלה אותי "אמא, איפה אני אגור כשאהיה גדולה?". ומכיוון שלא רציתי לבאס אותה עם מצבו העגום של שוק הנדל"ן העתידי בישראל עניתי בפשטות "באיזה בית שתבחרי לך".
"ואתם עדיין תהיו אמא ואבא שלי?".
"בטח, אנחנו תמיד נהיה אמא ואבא שלך, גם כשאת תהיי זקנה ואנחנו נהיה עוד יותר זקנים".
"ואתם תמותו?".
"כן, אנחנו נמות בסוף, אבל זה יהיה עוד המון זמן, כשאת תהיי זקנה וכשאנחנו נהייה מאוד זקנים, יותר מדי זקנים".
"וגם אני אמות בסוף?".
"כן, כולם מתים בסוף, אבל זה יקרה עוד המון זמן".
בשלב זה היא התפנתה לשחק עם ההשתקפות של עצמה במראה שמאחוריה ואני התפניתי לחטוף את התקף החרדה בואכה מפרצת במוח שהשיחה הזו גרמה לי. אמנם התשובות שלי הגיעו בקצב של שיחה נורמלית, ובאינטונציה רגועה ושקולה, אבל בתוך הראש שלי הפכתי לרגע לקוויקסילבר מהאקסמן והתרוצצתי במהירות האור להזיז את כל החלקים שהתעופפו שם כדי שלא יפגעו באף אחד, לסדר מהר את המחשבות כדי להפיק את התגובה הנכונה, כדי לא להלחיץ אותה מצד אחד אבל כן להיות מסוגלת לשקף לה את האמת, שכולם מתים בסוף.
לא באתי לשיחה הזו לא מוכנה, חקרתי את הנושא, דיברתי עם פסיכולוגית ילדים, קראתי מאמר של מיכל דליות על איך לשקף לילדים מוות במשפחה, עוד הרבה לפני שהייתי צריכה, עוד הרבה לפני שבן הזוג של אמא שלי חלה בסרטן. במקרה כבר אז קיבלנו דג זהב הביתה (בניגוד לרצוננו אגב, אפשר בבקשה להפסיק את המתנה ההזויה הזו בימי הולדת? חיות הן לא הפתעת יומולדת, תודה), ואחרי כמה שבועות של טיפול מסור הוא התחיל לשחות על הצד. כעבור כמה ימים התייאש מהחיים בקערה עגולה על מדף ליד עציץ ביגוניה וצף ללא תנועה באקווריום שלו. ניצלנו את המאורע והסברנו לבתנו שהייתה אז בת שלוש וקצת, שהדג מת, נפרדנו ממנו יפה באסלה ובכך הסתיים הסיפור.
אבל המוות בא לבקר שוב.
בערך שנה אחר כך בן זוגה של אמי מת מסרטן, ידענו שזה בא, ביקרנו אותו אפילו בשבועות האחרונים כשהוא איבד עוד ועוד מהתפקודים הגופניים והמנטליים שלו, לא בכל הביקורים בתי הצטרפה אלינו, אבל היא ידעה שהוא חולה מאוד, שיקפנו לה את זה וענינו על שאלות שצצו כמיטב יכולתנו.
כשקיבלתי את השיחה שבישרה על פטירתו נסעתי להיות עם אמא שלי. השעה הייתה עשר בלילה, נסעתי מתל אביב לצפון והספקתי להגיע עוד לפני שפינו את גופתו מהחדר הקטן שלו בקיבוץ אלונים, למחרת חזרתי הביתה ובערב ישבתי עם הבת שלי ושוחחנו, שאלתי אותה אם היא זוכרת שהוא היה חולה עכשיו הרבה זמן, הסברתי שהוא מת, ושזה אומר שלא נוכל לבקר אותו יותר, או לראות אותו, אבל שכן נוכל לדבר עליו ולהיזכר בו, ושמחר ניסע לסבתא כדי להיות איתה כשהיא עצובה.
היה לי חשוב לשקף לה שאנחנו לא נוסעות לסבתא כדי לשמח אותה שלא תהיה עצובה, עצב הוא רגש לגיטימי וחשוב, לעולם לא אאחל למישהו "שלא תדעו עוד צער", מעולם לא אמרתי לבת שלי "לא קרה כלום, לא צריך לבכות" ולעולם לא אגיד זאת, צריך לכבד את הצורך בבכי ולתת מקום לעצב, לפחד, לכעס ולשאר הרגשות השליליים שאנחנו לא אוהבים לדבר עליהם.
ההתחלה והסוף של החיים
ולמה בעצם אנחנו לא מדברים על מוות עם הילדים שלנו? זה הדבר היחיד שמשותף לכל בני האדם, הדבר היחיד שכולם יודעים אותו לבטח זה שכולם מתים בסוף. עדיין אני שומעת יותר שיחות על דיאטות, צביעת שיער, בישולים, טיסות לחו"ל. כל נושא שהוא נמצא בשיח שלנו פרט למוות, אני יודעת בדיוק מה יחסם של רוב חברי לשלב 4 ביקום הסינמטי של מארוול מאשר מה יחסם למוות של הוריהם למשל. (אני אומרת רוב כי אחד מחברי פתח קבוצה נהדרת בשם "מדברים על מוות" שמיועדת בדיוק לדברים האלו).
בזמנו יצא לי לעבוד בבית ספר יסודי וראיתי שבשיעור טבע התוכנית השנתית לכיתות ד' היא "מערכות הגוף", מלמדים על מערכת הנשימה, מערכת כלי הדם, מערכת השלד, מערכת השרירים, מערכת הלימפה (בקטנה, כי אף אחד לא באמת יודע מה זה) ומערכת העצבים, אני זוכרת שתהיתי למה לא מלמדים גם על מערכת המין והרבייה האנושית, בעוד שבמקביל כן מלמדים על רבייה בצמחים ובעלי חיים. חשבתי שזוהי הזדמנות פז להתחיל ללמוד על הנושא בצורה עניינית ולהסיר את מעטה המבוכה שאופף את התחום, להקדים תרופה למכת ה"חינוך מיני" המעיק שיבוא אחר כך. עכשיו הצטרפה לתהייה הזו שכבה נוספת, למה אנחנו מלמדים את ילדי וילדות בית הספר את מדעי החיים בלי לספר להם ולהן מהו גורלו של כל יצור חי באשר הוא?
מין ומוות, שני הטאבואים הגדולים, תחילתם וסופם של החיים צריכים להיות חלק מהשיח היומיומי שלנו, או לכל הפחות לא להיות עטופים בכל כך הרבה מסתורין, בשביל לדעת איך לדבר על מין יש את "מידע אמין על מין" המופלא.
דברו עם הילדים שלכם על המוות, הפכו אותו לחלק טבעי מהחיים. דברו על העצב ועל הגעגוע למי שמת, דברו על העובדה שכל מי שחי בסוף ימות, גם אתם, גם הם. נכון לעכשיו מסגרתי את זה עבור בתי בתור משהו שיקרה בעתיד, אני מקווה לאזור את האומץ יום אחד להסביר לה שלפעמים אנשים גם מתים מוקדם יותר, ולפעמים ישנן תאונות או מחלות שלוקחות מאתנו גם ילדים וצעירים, אני עוד לא יודעת איך לגשת לדבר כזה כי סף החרדה שלי עולה עוד בכתיבת שורות אלו, וזה משבר אקזיסטנציאליסטי שרק מחכה להתממש וליצור שריטות בילדה כל כך קטנה. או שלא. אולי זה רק הפחד שלי מהנושא הזה שמקשה עלי לדבר עליו, אולי עם חשיפה בגיל מוקדם מספיק אפשר לעקוף את הפחד ולחיות בשלום עם המוות.