בשבועות האחרונים התפלג המגזר היהודי בארץ לשני חלקים. אלה שליל הסדר המתקרב ממלא אותם בשמחה ואלה שבשבילם מדובר באירוע טראומטי שעוד לא הצליחו לחמוק ממנו.

יש את המתחים הרגילים - רגשות האשם כלפי ההורים שלו כי אליהם לא נגיע השנה, 500 השקלים שבוזבזו על מתנות לדודנים שבקושי מכירים אותם וגם קשיי מערכת העיכול הרגשית בלצלוח את הערב עצמו. כי צריך למצוא את שביל המצות הצהובות המהיר אל האפיקומן בזמן שהסבא משוכנע שהוא חייב לספר ביציאת מצריים ולהפגין ביצועים בארמית, כשהילד בן השש פותר את בעיית הקשב שלו בלהציק לכולם מתחת לשולחן והגיסה שמלכתחילה לא רצתה להיות כאן, הרבה לפני ה"דיינו" מבחינה שאחד הילדים מעפעף, וברגישות ששמורה אצלה לחגי ישראל פוסקת "הוא כל כך עייף, ויש לנו דרך ארוכה, חייבים לזוז".

אבל בשבילי המוטיב הטראומטי בסדר פסח, בכל הנוגע ליחסי הורים וילדים, מגיע ממקום אחר. היטיב להזכיר לי את זה לפני שבועיים חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' בתשדיר בו הוא מציע לשמור למעננו על הערכים שתמיד היו ותמיד יהיו בבסיס קיומנו כיהודים: שמירת השבת, הכותל. סמוטריץ' שואל, מקשה, אולי אפילו מפציר בי: "ככה זה היה תמיד – אז למה לשנות?".

יש המוני רבדים לחג הפסח. וברור שכשאני מדגיש אלמנט אחד אני חוטא לאינסוף הגוונים והפירושים והמסורות ששונות מבית לבית ומעדה לעדה ומשנה לשנה. אבל למה? למה כשבכל שנה באביב, כשבחוץ בהרים ובעמקים הטבע חוגג את חגיגת ההתחדשות שלו, כל גווני הפריחות, בקיעות ולידות, אנחנו מתכנסים בפנים כדי לחגוג את המנטרה של סמוטריץ': ככה זה היה תמיד – אז למה לשנות?

תמיד (לא באמת, אבל מאות שנים) קראנו טקסטים בארמית שאנחנו לא מבינים – אז למה לשנות?

תמיד שרנו "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", ועכשיו אנחנו כבר לא רק נרדפים אלא ברוך השם גם רודפים ויש לנו את הצבא החזק בעולם, אבל ככה תמיד היה – אז למה לשנות?

תמיד קראנו בהגדה והתפלפלנו שעות על חשבון הילדים שמשתעממים - תמיד זה היה ככה - אז למה לשנות?

אחד, מי יודע?

אבל נדמה לי שאני מבין למה. החג הזה, אולי יותר מכל החגים האחרים נועד לשינון ולשימור הקיים.
חג הסמוטריץ'. ויש בחג הזה המון דברים שאנחנו מצווים לזכור.

את מי שברוב חסדו הוציאנו ממצרים, את גאוות היחידה שלנו על כך שבנו הוא בחר מכל העמים וביד חזקה ובזרוע נטוייה הוא שב ובוחר בנו בכל דור ודור כשהוא מצילנו מכל אלה שבאים עלינו לכלותינו. ואת החיבור שלנו לארץ ("לשנה הבאה בארעה דישראל").

אבל יש דג גדול יותר. יש משהו חשוב  יותר שאליו מוקדש לא רק ליל הסדר אלא גם כל ההפקה של לפני ואחרי חול המועד פסח. משהו שכל הורה כדאי שיהגה בו יומם ולילה לפני שיבחר לאמץ אותו בחייו עם ילדיו:
יש מישהו שיודע יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו. כן כן.

ןבהקשר שלנו כאן זה לא ממש חשוב אם המישהו הזה יורד מהשמיים או עומד ומרצה לפנינו על על טבע האדם או שהוא סתם אמא או אבא או מומחה כלשהו בתחום.

בכל מקרה, המישהו הזה היה כאן לפנינו. הוא סידר את הדברים נכון. ואנחנו, מוטב לנו שלא נשאל יותר מדי שאלות. כי אנחנו חדשים פה. קטנים. עוד אין לנו מספיק ניסיון, עוד לא למדנו מספיק. בואי נתאסף ונאכל ונשתה ונחגוג את חכמתם של אבות אבותינו, את צדקת דרכם, את ערכיהם ואת מנהגיהם, בואו נהנה מלהרגיש כמה אנחנו צודקים כאן ביחד אל מול כל האחרים התועים והטועים, אלא ש"לא משלנו". אלה שלא ממש הבינו ש... תמיד זה היה ככה – אז למה לשנות?!

יש כאלה שידם כבר קצרה על המקלדת לכתוב לי בתגובה: "אתה מזלזל בתורה ובמסורת! לא הכל צריך לשנות!". אבל זה מיותר. באמת. אני לא באמת מאמין שהחדש הוא הטוב, שמה שהיה פעם הוא בהכרח רע. למען האמת אני לא בנאדם כזה מעודכן. אפילו אין לי אייפון. אבל בואו נחשוב על זה רגע כילדים. חשבו על הילדים שלכם הקטנים בני השנתיים, שלוש, שמונה. הם אולי חכמים מאד, רשעים לפעמים, תמימים בדרך כלל, אבל הם תמיד תמיד יודעים לשאול. ואם הם עוד לא מפחדים הם גם שואלים בגלוי.

 "למה אתה כועס אבא?"
"למה אני צריך לשבת ליד השולחן, אם אף אחד לא מקשיב לי?"
"איך נוצרו בני אדם?"
"למה אמא עצובה?"
ויש שאלה אחת שמהדהדת מתוכם בכל בוקר מחדש. "למה אני כאן?!"
מה ההשפעה שלי? של החכמה שלי, של הכאב שלי, של היופי המיוחד שלי – על עולמכם אמא ואבא? האם יש טעם מיוחד, אישי, לקיום שלי?

השאלה הזאת אינה התרסה. היא אינה מזלזלת בנו ובדרכנו. והיא גם לא סותרת את הצורך של ילדינו שיהיו לנו ערכים ואמונות ומנהגים. השאלה הזאת והתשובה עליה הם שמאפשרים לבנאדם שיחיה את החיים שמתאימים לו. שיבחר את הבחירות שמדויקות לו. שישתלב בתרבות לא כקורבן או סטטיסט אלא כיצור תבוני גאה, נדיב, יצירתי ושמח.

וכשאנחנו שרויים ב"ככה זה היה תמיד –אז למה לשנות?" אנחנו עונים לילדינו "אין לך השפעה". "אין שום משמעות לתחושות שלך ובטח שלא לקשיים שלך – כשהם לא משתלבים ב"מה שתמיד היה".

בחורה בשחור עומדת מתחת לסימן שאלה מחייכת ומביטה למ (צילום: istockphoto)
מה המקום שלי כאן? | צילום: istockphoto

מי? אני?!

מה שתמיד היה, בכל משפחה, ממש עד לפני שישים שנה, זה שאת המשפחה מנהיגים אמא ואבא שיודעים מה נכון וחיים בה ילדים שלא יודעים, שתפקידם להקשיב להוריהם ולאמץ את דרכם. ככה זה תמיד היה. אז למה לשנות?

למה? כי מידת הענווה מחייבת שנסתכל במראה ונודה באמת. אולי עכשיו אם כבר לבשת את בגדי החג אני אשמע לך כמשבית שמחות, אבל – מה שתמיד היה - הוא לא מספיק טוב.

מה שתמיד היה, גם אם הרבה כוונות טובות הושקעו בו, לא מנע עד היום מרוב הילדים להרגיש לבד בבית שלהם עם אמא ואבא שלהם.

מה שתמיד היה לא גרם לבני נוער לחוש שמישהו מסביבם באמת מבין אותם ואת המהומה הרגשית והגופנית שהם עוברים.

מה שתמיד היה הפך את התרבות שלנו לכזאת שחוגגת את ההישגים החיצוניים, אלה שנראים לעין, כדי להסתיר את הבדידות והכאב ותחושת ההחמצה שמתחוללות בפנים. כמו שאולי תוכלו לראות בליל הסדר אם לא רק תשאלו את עצמכם מי הגיע, אלא גם מה מרגיש מי שהגיע, כשכולם שרים בחדווה "שמחה רבה שמחה רבה...".

מה שתמיד היה גרם לכך שכמעט כל הילדים השמחים והבטוחים בעצמם בגיל שלוש הופכים עד גיל 18 לאנשים חסרי שקט, ששרויים במרדף אינסופי אחר הערכה חיצונית. ניצול לרעה של כוח הוא מרכיב מרכזי בתרבות שלנו, בשלטון, בכלכלה, במדיה, בספורט בחינוך וברוחניות וניצול מיני של  נשים על ידי גברים הוא עדיין סוג של תו תקן ברוב פלחי החברה.

ומה שתמיד היה בליל הסדר הוא שמדברים על כמה חשוב לספר ביציאת מצריים בלי לספר עליה כמעט דבר. וחבל כי גם הסיפורים וגם חתרנותו הגאונית של מי שבחר מה להכניס ומה להוציא הם מטלטלים. כבר לפני הרבה שנים השתדלנו להקדיש את הקטע בליל הסדר שבו הילדים עדיין ערניים לקטעים מספר שמות שמספרים על המסע המופלא של משה בן יוכבד. במיוחד הקטע המצמרר ליד הסנה הבוער (שמות ג' יא') שבו אלוהים, אחרי שהמם את משה עם הסנה שלא אוכל ( "של נעלייך!") ואחרי נאום  ארוך שבו הוא מסביר את הבחירה שלו במשה כנציגו אומר :"ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" ומשה עונה "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים".

זו תחילתה של ידידות מופלאה שמשפיעה על חיינו גם היום. משה מטיל ספק. משה מקשה בשאלות על מקור הסמכות הראשונית. משה לא אומר "טוב בסדר, מה שתגיד..."  והוא עושה את זה עוד כמה פעמים במעמד הזה בלי לחפף.

מבחינה זאת רוחו של משה אמנם נוכחת דור אחר דור ברוחם של יהודים רגישים, יצירתיים, חתרנים מטילי ספק ומהפכנים בכל העולם, אבל אינה נוכחת אצל מי שמאמין ב"ככה תמיד היה – אז למה לשנות?!" ונוכחת מעט מאד בליל הסדר, כשמקדישים אותו לשימור הקיים ולאידאליזציות  סביב הערכים והמנהגים המקובלים במשפחה ובחברה.

_OBJ

מסלול המראה לדור הבא

מה שהייתי מאד רוצה להגיד לבנותיי (והגדת לבנך לא תופס במקרה שלי) אני אומר גם לך כמין ברכה לחג החרות:

תסתכלו על פריחת הוויסטריה (המטפס שפריחתו מתפרצת ממש עכשיו. מכירים?). כל שנה האשכולות הסגולים מתפרצים חזק יותר, חופשי יותר, מזכירים לנו שכדאי גם את האביב האנושי להקדיש להתחדשות ולפריחה. להמצאה, לעובדה שנבראנו עם תבונה פראית וחופשית שמאפשרת לכל דור שיהיה מסלול ההמראה לדור שאחריו.

תסתכלו מסביבכם. הילדים האלה בני השנתיים כמו בני השבע עשרה, הם אנשים מאד חכמים. ומבחינת החיבור לצרכיהם העמוקים הם ברוב המקרים חכמים הרבה יותר מאיתנו. להיות הורה זה להביט על החיים כילד וליצור אותם כמבוגר. להקים משפחה זה להתייצב במקום שמאפשר את ההתחדשות הכי גדולה ואת הריפוי הכי עמוק.

ואם בחג הזה, נחגוג במשפחתנו את אין סוף האפשרויות שלנו להתחדשות...

ואם נחגוג את האפשרות להיפרד מכל אוטומט, מכל סמכות מיותרת שמכבידה עלינו, מכל ציווי עתיק יומין שאינו רלוונטי, מכל מנהג שמבוסס על פחדים, על צורך בהשתייכות או בהתבדלות...

ואם בחג הזה, נראה לצדנו בחדר אנשים חופשיים וגלויים, ילדים שיודעים שנעמוד לצדם גם כשיקיימו את מה שתמיד היה וגם כשילכו בדרכם החדשה.
ואם הברית שתיווצר בביתנו לא תהיה תלויה בקשר הדם או בפחד מנידוי. אם היא תהיה ברית בין נשמות משוחררות שעושות את דרכן כאן ביחד.

אם כך – דיינו!

שי אור הוא מנחה הורים, מפתחת גישת "הורות כמעשה ניסים", ומחבר הספרים "הורות כמעשה ניסים" ו-"בלי גבולות, ממאבק כוחות למפגש בין רצונות"