חגיגות ה-70 של מדינת ישראל נפתחו בעדכונים שוטפים על מדליקי המשואות לצד ידיעות על תערוכות צה"ל בערים השונות. גולת הכותרת של כל שנה היא מטסי חיל האוויר, מפגני צניחה, ומוזיאוני צה"ל שפתוחים לקהל הרחב. אבל לא חייבים ללכת רחוק. ברחבי הערים השונות מוצבות גם תצוגות תכלית צה"ליות, למי שממש רוצה להפגיש את ילדיו עם טנק עצום ממדים בלייב, לא רחוק מגינת השעשועים.
פנינו לארבעה אבות, שגדלו גם הם לצד טיפוס על טנק ביום העצמאות. אמנם כילדים זו הייתה חוויה עוצמתית, אבל היום, כשהם הורים בעצמם, יש להם תובנות חדשות על הנושא. חלקם מאמינים שככה הילדים יידעו לכבד את עברם, ולחלקם יש לא מעט ביקורת על הנצחתה של העוצמה הצבאית בעיקר.
יש עוד הרבה להתגאות בו חוץ מטנקים
אייל נבו, אב לשניים, נולד בבסיס חיל אוויר. הוא היה בסך הכל בן חודש שמטוסו של אביו, דוד נבו, נפגע מאש ירדנית באזור אום א שורט שממזרח לירדן בנובמבר 1967. האב הצליח לפלוט את עצמו מהמטוס, צנח בשטח הירדני ונרצח במקום. היום, רגע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, כשמוצבים ברחבי הארץ תערוכות צה"ל גדולות המציגות כלי טיס, טנקים ושאר כלי מלחמה לציבור הרחב – נבו לא מאוד מרוצה. הנוכחות של כלי המשחית בסביבה האזרחית, אלה שבגללם הוא גדל בלי אב, מרתיעה אותו. ולמרות שהוא מעיד שבילדותו דווקא נחשף מדי פעם לכלי מלחמה, הוא גדל בידיעה שאלו הן מכונות שיגנו עלינו מכל רע כאשר הן נמצאות בידיים הנכונות.
"אחד התחביבים שלי כילד שגדל במושב היה טיפוס על טרקטורים, כך שאני מבין את המשיכה שיש לכלי משחית שאפשר לטפס עליו, אני לא טהרן יפה נפש", מסביר נבו. "אבל הבעיה פה היא הקונטקסט. כשאני הייתי ילד, האובססיה שלי למטוסים מותנה על ידי אימי, שהדגישה לי בכל הזדמנות שאלו כלי מלחמה, תפקידם הגנתי ובבוא השלום לא יהיה להם יותר שימוש. הדגש היה הטייס הגיבור, השקול, שעושה את תפקידו ולא כותב שירה בבית קפה רק כי אין ברירה. כך יצא שהדגש אף פעם לא היה על ירי או על חיסול האויב. המפגשים שלי עם כלי משחית לא היו שכיחים, והיו מלווים בהסברים שקולים. במקרה כזה ובהקשר כזה, אין לי התנגדות עקרונית למפגש של ילדים עם טנק או עם מטוס קרב".
אבל כשזה מגיע לתערוכות עירוניות צה"ליות, שממוקמות מדי שנה בלב האוכלוסיה – אייל חש שלא בנוח. הסיבה לרתיעה, הוא מסביר, הוא העדר הקונטקסט שלהן תצוגת המטוסים והטנקים. "כל מה שיש שם זה הפגנת כוח משחית", אומר נבו, "התערוכות האלה הן למעשה מגרש משחקים, אבל במקום נדנדות יש תותחים, ובמקום בובות יש רובים. זה לא דומה לילד בסיור מודרך במוזיאון חיל האוויר. בתערוכות צה"ל בערים יש רובים ופצצות ותתי מקלע ותותחים, והילדים מטפסים עליהם, מסתכלים דרך כוונות ומשמיעים קולות ירי. אין גורם מתווך שמסביר להם את כובד הראש הראוי בגישה לכלי נשק, אין מישהו שאומר להם כמה שהכל זה רע הכרחי, ושמלחמה היא במקרה הטוב אמצעי אבל אף פעם לא מטרה".
נבו מוטרד. כבן שכול, שגדל מבלי שהכיר את אביו, הוא לא מבין למה חוגגים את עצמאות המדינה אך ורק בדרך ביטחונית או מלחמתית. לאור העובדה שגולת הכותרת של יום העצמאות היא המטס של חיל האוויר מעל חופי תל אביב, והאטרקציה המרכזית היא טנקים בכיכר – נבו מאמין שיש לנו עוד הרבה במה להתגאות מלבד בטנקים. "עולה השאלה מה בעצם אנחנו חוגגים ביום העצמאות. האם המשמעות של עצמאות המדינה היא רק ביטחון ועוצמה צבאית? מה עם החקלאות, התעשייה, החינוך, המדע? מה עם השירה והסיפורת, התיאטרון, סדרות הטלוויזיה הישראליות שמיוצאות לכל העולם? מה עם הטבע, שימור הסביבה, ארכיטקטורה, תרבות סביבתית? כל כך הרבה דברים אפשר לחגוג ביום העצמאות, אני חושב שאנחנו יכולים יותר מזה".
אלו אינם צעצועים, זהו רע הכרחי
טל יניב, בן 50, מנהל בתחום ההייטק וסא"ל פעיל במילואים בזרוע היבשה, טוען שאנחנו מתנהלים בין שני אתוסים מנוגדים. האתוס הצבאי, שבו המדינה עדיין תחת איום קיומי ואיומי טרור, מה שמאלץ אותנו להחזיק מערכת בטחון חזקה, הוא השולט בכיפה. על מנת לקיים את האתוס הזה, אנחנו מחנכים את ילדינו להקרבה ולגבורה, ומקדשים את אלו שהקריבו עצמם למען בטחון המדינה. מימוש האתוס הזה מתבצע באמצעות כלי נשק ומשחית – רובים, טנקים ומטוסים. אבל לטענתו של יניב, יש התנגשות עם האתוס האזרחי, שם אנחנו מאמצים ערכים ליברליים מערביים של קידוש האינדיבידואל ושאיפה לשלום.
יניב הוא מאלה שמאמינים שאת המרחב הציבורי והאזרחי צריך לנקות לחלוטין מסממנים צבאיים, ולקיים הפרדה מוחלטת בין זה הצבאי לציבורי. "בעולם של שלום ורווחה אישית, ילדים משחקים בקוביות ובובות, לא בתותחים ומקלעים", הוא אומר. "כל עוד אנחנו נתונים תחת איום, ולצערי זה המצב, חייב להתקיים איזון ברור בין שני האתוסים. מותר לחיות וליהנות במרחב הפרטי והציבורי, צריך להילחם ולפעמים להקריב במרחב הצבאי. המרחב הציבורי בערים הוא ממלכת האתוס האזרחי, מקום מושבה של השגרה והשלום. בכיכר העיר נערכות הפגנות, כאן מתקיימים ירידים ושווקים, וכאן אפשר לשבת על ספסל ולקרוא ספר. האתוס הביטחוני מתקיים במרחבים מוגדרים משלו – בסיסים צבאיים מגודרים, לפעמים בשטחים פתוחים, באימונים או על קו הגבול, ובלית ברירה בשדה הקרב".
יניב מאמין שהצגת כלי מלחמה בכיכר העיר מאפשרת לאתוס הצבאי לגבור על זה האזרחי, ומנכיחה את הצבא כאתוס עצמאי, כשהשאיפה היא להציג כוח ועוצמה גם במקומות בהם אין צורך בכך. הצגת טנקים ותותחים במרכזי הערים הופכת אותם לכלי משחק בידי ילדים סקרנים. הורים שבשגרה אינם מניחים להם לטפס על טנקים בכיכר העיר, או לפחות לצפות בהם מקרוב בערגה, ובכך לתת לאתוס הביטחוני דריסת רגל במקום לא לו.
מבחינתו המסר לדור הבא צריך להיות מאוד ברור: "כשתגדל ילדי, אם עדיין נצטרך צבא, תאלץ אולי להפעיל טנק או מטוס, ואולי להחזיק רובה או לירות טילים. אין לנו ברירה. אבל אלו אינם צעצועים, זהו רע הכרחי. בינתיים, ילדי, אנחנו המבוגרים נעשה כל שביכולתנו להסיר את האיום ולקוות שלא נזדקק יותר לכלי משחית, לא בבסיסים ובגבולות ובטח שלא במרכזי הערים".
שונאים את המלחמה, אוהבים את צה"ל
חיים שניר, בן 40 ואב לארבעה, הוא איש הייטק ממושב במרכז הארץ, קצין במילואים. על פי השקפתו, חובה עלינו ההורים לחנך את הדור הבא של אזרחי ישראל, להמשיך את שרשרת הדורות, ולגדל את הילדים לחלוציות, לשליחות ומצוינות. "צה"ל שלנו, שלאורך כל 70 שנותיו טוהר הנשק וערך חיי האדם הם ערכים מובילים אצלו – לא חסר בדוגמאות שאפשר לשתף עם הילדים", אומר שניר. מבחינתו לחנך ילדים להתגאות ולהזדהות עם צה"ל, לא בהכרח אומר שמחנכים אותם למיליטריזם, ללאומנות או לאלימות. "אין סתירה בין גאווה והזדהות עם צבא יהודי עצמאי שמגן עלינו ועל החרות שלנו, לבין חינוך לסובלנות ודמוקרטיה", הוא מבהיר, "אנחנו בהחלט שונאים את המלחמה, אבל באותה מידה אנחנו אוהבים את צה"ל – לא בגלל שהצבא יכול להרוג, לכבוש ולהרוס את אויבינו, אלא בגלל שזכינו לגדול בדור שגורלו בידיו, ושיש לו צבא עצמאי ששומר עליו".
חיים מאמין שחינוך לאזרחות, למופת, לחלוציות ולשרות משמעותי, הוא לא דבר שנוצר יש מאין. "לא מערכת החינוך ובוודאי שלא youtube מסוגלים להחליף את החוויה המשפחתית של הליכה משותפת לחניון צה"לי, פגישה פנים אל פנים עם החיילים, קריאה משותפת של שלטי ההסבר, מגע עם המוצגים. כל אלו יוצקים תוכן לשיחות שבכל מקרה מתרחשות בין הורים לילדים בתקופה שבין יום השואה לבין יום העצמאות, וכהורים זאת הזדמנות מצוינת לעוד חווייה ללא מסכים בשביל הילדים. אוסיף שכבר גדולים ממני אמרו ש'הרוצה בשלום ייכון למלחמה', ואצטט את דבריו של יגאל אלון, מראשי תנועת העבודה, שאמר 'עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל'".
בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו
ישי וקסלר, נשוי ואב לשניים, דווקא מאמין שהילדים צריכים להיחשף ליכולותיו של צה"ל כבר מגיל צעיר. הוא אומר שכמו שסביו, הוריו, אחיו והוא עצמו שירתו בצה"ל, בבוא היום יגיע גם תורם של ילדיו להתגייס ולהוות חוליה בשרשרת. "גם הם יצטרכו לשאת בנטל, או יותר נכון לממש את הזכות הגדולה לתת כתף ולהשתתף בשמירה על המולדת", אומר וקסלר. "בראש ובראשונה ראוי כי נחנך את ילדינו לרדיפת שלום ולתקווה ושאיפה לשלום אמיתי. אך החשיפה שלהם לטנקים, לתותחים, למטוסים שיוצגו ברחובה של עיר ולא בסביבתם הטבעית, היא שיתופם הטבעי וחיבורם למפגן הכבוד, הכרת הטוב והביטחון בעוצמות הטכנולוגיות והצבאיות העומדות לרשותנו באם השלום המיוחל מבושש מלהגיע.
"רוצה הגורל, ובאמת בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. בין אם אלה צבאות ערב בתש"ח, ארגוני הטרור העוסקים בהתחזקות ובהתחמשות, או מעצמה איראנית אחוזת טירוף הקוראת להשמדתנו. ילדינו, ככל שיגדלו ויתבגרו, יבינו את מורכבות החיים במזרח התיכון. בארצנו הקטנטונת, היונה שבפיה עלה של זית נאלצת לבנות את קינה בסביבה בה גם החרב שלופה ומוכנה אליי קרב".