לאחר שהתגרשה, חיפשה מיכל לוין, תל אביבית ואמא לשתי בנות, בלוגים שישקפו את מצבה. משהו להזדהות איתו ולשאוב ממנו כוחות. אלא שהתכנים היחידים שמצאה בנושא היו בכיוונים משפטיים וכאלה שממש לא העסיקו אותה, כמו איך ממשיכים לפרק ב׳. אף אחד לא סיפר על מה שחוותה. ידוע שהצורך הוא אם ההמצאה, ולוין, שהיא גם מאמנת אישית, החליטה למלא את החלל למען המתגרשות שבדרך, ופתחה את הבלוג הייחודי והמרתק ׳אני בדרך!׳, בו היא כותבת על שלבים שונים בדרך שהיא עברה ועוברת. היא כותבת על הפרידה עצמה, על הגילוי שהייתה ברקע אישה אחרת, על מעבר לדירה חדשה, והכל ברגישות, כשרון ופתיחות יוצאי דופן.
״אני מאוד אוהבת בלוגים ואני עוקבת אחרי לא מעט, בעיקר בלוגים שעוסקין באוכל ואמהות", מספרת לוין, 38. "אחרי שנפרדנו חיפשתי בלוג עם טקסט שיעזור לי. ש׳יראה אותי׳. וכל מה שמצאתי היו בלוגים שביקשו להרגיע אותי, גם בארץ וגם בחו"ל, על איך 'הכל יהיה בסדר - את תכירי מישהו'. אבל אני הייתי צריכה מקום שיבין אותי ויראה כמה קשה שהאקס מוציא מאיזון, כמה קשה זה כשנכנסת אשה חדשה לחיי הילדות שלנו, כשאני זאת שצריכה להוריד את הזבל. ואז, לא מזמן, עשיתי עם עצמי איזה תרגיל אימוני של עשרה ימים. כחלק מהתרגיל, הייתי צריכה לכתוב 'רשימת משאלות'. 101 מהן. אין לי 101, אבל כתבתי די הרבה, ותוך כדי, זה פשוט נכתב: לכתוב בלוג. היו ברשימה דברים הרבה יותר דחופים, אבל מפה זה כבר היה כמו גירוד, הייתי חייבת לכתוב את זה והייתי חייבת לחלוק אותו עם נשים אחרות״.
לצד הבלוג, ניתן למצוא תיבה בה מזמינה לוין נשים לכתוב כל דבר, בכל שעה. ״הכנות הישירה מרשימה את כל מי שנתקל בבלוג, ופעמים רבות מקבלת לוין תשבוחות על אומץ וגבורה. ״קצת מוזר לי העניין של האומץ״, היא מודה. ״אנשים מגיבים ׳גיבורה׳ או שכתבו לי שזה ללא מחסומים. זה לא בדיוק נכון, אני חושבת שזה כן ואמיתי, אבל בהחלט מבוקר. זאת האמת שלי, זה מה שחוויתי, אבל זה במרחק הזמן. זה בכל זאת מלוטש. אני לא מרגישה שאני רוצה למחוק את התקופה הזאת, זה יהיה למחוק אותי ואת החוויות שלי״.
"את בשלב השלישי מתוך שבעה. זה לגמרי נורמלי"
לוין מרגישה שישנה נטייה לרצות להסתיר את הקושי, וציפייה מהסביבה להתגבר ולהמשיך הלאה. ״זה קצת מצחיק, בהתחלה התחננתי למצוא מקום שיגיד לי: את בשלב השלישי מתוך שבעה. זה לגמרי נורמלי״, היא מודה. ״וזה ממש לא קרה, הרגשות היו בלופ. ואז הבנתי שאין מפה ׳להתגבר׳, שאני לא אהיה ׳אחרי זה׳, זה חלק מאוד פעיל בחיי. הוא פשוט תופס מקום אחר וזה מאוד קשה למקם את זה. יש מקומות שמאוד השתפרתי בהם, יש מקומות שקשה לי יותר. גרושה, זאת לא מחלה, זה לא יעבור עוד כמה חודשים, מצד שני זה גם לא מחלה לכל החיים, זה עוד טייטל שהוא חלק פעיל בחייך: אישה, אמא, גרושה.
בהתחלה כעסה לוין כשנדרשה לכנות את האקס ׳הגרוש שלי׳. ״הרגשתי שהוא לא ׳שלי׳ בכלל, התעקשתי להגיד ׳אבא שלהן׳, ואז הבנתי שהוא הכי הגרוש ׳שלי׳, הוא חלק מאוד קיים בחיי. הוא לא מת ולא נעלם, אנחנו מתקשרים וירטואלית כמעט כל יום, במובנים מסוימים יותר משתקשרנו כשחיינו חיים משותפים. חשוב לי בשבילי ובשביל הילדות לחיות בידיעה שמה שהיה לא היה גרוע. הילדות מאוד אוהבות לשמוע סיפורים על הלידה שלהן, ומה אבא אמר לאחות, על הנסיעות שלנו לחו"ל, על החתונה שלנו. אני שמחה לחלוק דברים חיוביים עליו. הרי לא הייתי עם אדם כמעט 12 שנה סתם, לא עשיתי שתי ילדות מהממות עם זר. הוא האבא של בנותיי והגרוש שלי. בגירושים מתפרקים המון דברים. הרבה אנשים נפגעים: את, הוא, הילדים, ההורים שלכם. יש מרחב מאוד גדול של נזק משני. כל דבר שתגידי או תכתבי, יכול לפגוע במישהו ולכן בך. זה תמיד משעשע באיזה מהירות נשים יצטלמו בבקיני, גברים יחשפו חזה, אבל רגשות - זה כבר לא מתאים... וגירושים זה מאוד אמוציונלי. זה להוציא את הכביסה המלוכלכת״
ההחלטה לעשות את הצעד מתבררת כמצויינת, בעקבות תגובות עוצמתיות שמקבלת לוין, ובקרוב תיפתח קבוצה סגורה בפייסבוק לנשים שנמצאות בתפר הזה, בין נישואים לגירושים, ואחריו. ״אני רוצה ליצור מקום בטוח לשאלות, להתייעץ, מקום להיות גאה בעצמך על ההצלחות שלך. אני כמובן רוצה ללוות כמה שיותר נשים בתוך התהליך. זה ליווי בשני ערוצים: זה גם מקום לרגשות, לפחדים, לצער לכעס ולאושר וגם טכנית: מה צריך לעשות עכשיו, מה את צריכה לברר, איזה החלטות חשוב לקבל. זה מאוד קשה בפרידה, כי התהליכים קורים במקביל. את לא יכולה עכשיו לשכב על הספה עם גלידה ולבכות על פרידה כמו בגיל עשרים. יש לך ילדים, חשבונות בנק, חסכונות, זאת תקופה של המון עבודה וצריך למצוא את הדרך לשמור על המשפחה שלך והבית שהקמת. גם אם זה בלעדיו, זה עדיין בית אוהב, חם, מתפקד כלכלית, וממשיכים לבנות אותו".