אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, ואמהות מוכנות לעשות הכל עבור ילדיהן כשאלה נמצאים בסכנה, גם כשמדובר במהלכים קיצוניים. במקרה של דולי ג'נקינסון, המעשה הקיצוני היה להוריד 20 קילו ממשקלה, בעבור הסיכוי שבתה האנורקטית תכניס משהו לפה.
בגיל 16 שקלה 26 קילו
ג'נקינסון, 44, גרושה, מתגוררת באסקס, אנגליה, עם בתה רות בת ה-17, הסובלת מהפרעת האכילה הקשה. הכל החל לפני כארבע שנים, כשהנערה החליטה לעשות דיאטה אחרי שרופא המשפחה אמר לה שהיא שוקלת מעט מעל לממוצע. "אולי זה לא מה שגרם לאנורקסיה", אומרת דולי בכעס, "אבל לא אומרים דבר כזה לבת 13". אחרי המקרה הזה רות התחילה לרזות – ולא הפסיקה.
רות מספרת שבהתחלה ההרזיה הייתה קלה – היא פשוט הפסיקה לאכול ממתקים ומטוגנים, והמחמאות החלו לזרום. "קיבלתי המון תשומת לב חיובית. אחר כך, כשהמשקל סירב לרדת עוד, התחלתי לדלג על ארוחות, ומשם התחילה ההתמכרות". מילדה בעלת משקל מעט גבוה מהממוצע, הפכה רות בשלוש שנים וחצי למתבגרת שלדית ששוקלת 26 קילו.
"איכשהו מצאתי את עצמי נשאבת לעולם הזה שלה", מספרת האם, העובדת לפרנסתה כמנהלת חברת בנייה. "הגעתי למצבים מגוחכים שכל הורה לילד עם אנורקסיה בטח מכיר, כמו ריצה בשלוש לפנות בוקר לחפש יוגורט בטעם מנדרינה שהילדה אמרה שהיא רוצה, או תחנונים לקצב שיחתוך את פרוסות הנקניק יותר דק, כדי שיכילו פחות קלוריות ואז אולי היא תסכים לאכול מהן. אבל כלום לא עזר. בסוף שכבתי ליד מיטתה בבית החולים, והיא היתה מוטלת שם כמו שלד, ולא הבנתי לאן הילדה הבריאה שלי נעלמה".
אחרי שנלוותה אל בתה לטיפולים, ביקורים אצל רופאים ולבסוף גם אשפוז, עלה במוחה של דולי רעיון איך תוכל לעזור לבתה רות לנצח את האנורקסיה – היא תפצח בדיאטה, ותספור קלוריות יחד עם בתה.
"אמא הפכה להיות הפרויקט שלי"
האם לא הייתה בטוחה מה האסטרטגיה שעמדה מאחורי ההרזיה שלה, אשר גרמה לרופאים בבית החולים לחשוב ש"נדבקה" מביתה באנורקסיה. "כשרות בכתה יום אחד, ואמרה לי שאין לי סיכוי להבין מה היא עוברת, כי מעולם לא התעסקתי במה שאני אוכלת, החלטתי לשנות את זה, ולהראות לה שאני איתה. מיד אמרתי לה: תראי לי. אני אעשה את זה איתך ביחד, רק שאת תעלי במשקל, ואני ארד. אף פעם לא היה אכפת לי איך שאני נראית, והמשקל העודף שלי לא הטריד אותי. עשיתי את זה רק בשביל תחושת השותפות עם בתי".
"מבחינה רפואית אני מבינה שזה נוגד כל הגיון – לשתף פעולה עם הדיאטה של רות", מוסיפה ג'נקינסון, "אבל זה עובד. אני ירדתי במשקל, ורות עלתה. אכלנו הכל יחד. לי היה מותר לאכול חצי קערת פסטה, ולה ארבע חתיכות פסטה, למשל".
אלא שהתוכנית המהפכנית לא עבדה מההתחלה, ורות רימתה בשקילות. "הייתי נשקלת עם קופסאות שימורים בתחתונים, או אומרת לאמא שאכלתי תפוח כשלא אכלתי אותו", היא מודה. "לא רציתי למות, פשוט לא היה בי הכוח להפסיק את זה. האנורקסיה שלטה בי. מה שעזר בדיאטה של אמא, זה שפתאום מצאתי את עצמי מתעסקת במה וכמה היא אוכלת ופחות בעצמי. זה היה כמו פרויקט שלי, הרי לרזות אני יודעת יותר טוב מכולם. הייתי עושה לה טרור אם ראיתי שהיא אוכלת יותר ממה שבתפריט שלה. עשה לי טוב להרגיש שאנחנו בתוך זה ביחד".
מאז הדיאטה הבת עלתה 13 קילו
הפסיכולוג שמטפל ברות לא היה מרוצה מהדיאטה המשותפת של האם והבת, וכשהחלה האם להוריד משקל רב, כבר היה ממש מודאג. "הוא לקח אותי הציד ואמר לי: 'דולי, את בסדר? את חושבת שאולי יש לך הפרעת אכילה?'. הבטחתי לו שזה ממש לא המקרה פה, למרות שאני בהחלט מרגישה שהתמכרתי לספירת קלוריות ולאכילת מנות קטנות".
הסיבה לדאגת הדוקטור מובנת, מאחר שמחקרים רבים הוכיחו שאנורקסיה מתרחשת לרוב בבתים בהם ההורים עושים דיאטות, אבל דולי חוזרת ומבטיחה שהיא עושה זאת בדעה צלולה ולמען הצלת בתה. למרות חששות כל המומחים, שטענו כי דרך הפעולה הזו רק מחזקת את האובססיה למזון, רות עלתה כבר 13 קילו מאז שאמה הצטרפה אליה בספירת הקלוריות. היא אומנם עדיין רזה מאוד ויש לה דרך ארוכה לפניה, אבל האם והבת חשות שהיא נמצאת בדרך הנכונה להחלמה.
"יש הרבה הגיון במעשיה של האם", אומרת מיקה אדיב, יועצת תזונתית ואירידולוגיה. "חשוב שנערה שנמצאת במצב הזה תקבל תמיכה, שמישהו יעשה איתה יד ביד את התהליך, יאכל כמוה ויראה לה שזה אפשרי. אדם בעל אנורקסיה משיג את השליטה שלו בכך שהוא לא אוכל. לכן עדיף לה שתתעסק במשהו אחר, אפילו אם המשהו הזה הוא אוכל, כי כך היא תאכל ותתחזק.
"זה דווקא טוב מאוד בעיניי, ולאלה שאומרים שהעניין יוצר אובססיה לא בריאה לאוכל, אני אומרת שהאובססיה כבר קיימת, וזה פשוט החלפה של אחת באחרת, כשהאחת פחות מסוכנת מהשניה, ויכולה להביא להחלמה של הנערה. אחר כך אפשר כבר להתמודד בקלות רבה יותר עם העניינים הפסיכולוגיים".