שירלי (שם בדוי) בת 48 מהמרכז, אימא לתאומים בני שנה ותשעה חודשים, יחידנית, מרגישה אשמה גדולה על מסגרת הזמן המצומצמת שבה היא מבלה עם ילדיה. "אני נמצאת ממש מעט זמן איתם. עד חמש אחר הצוהריים הם במסגרות ובשבע בערב כבר במיטות. כשהם איתי אני משתמשת בטלוויזיה ובמסכים כדי לצלוח את הזמן המשותף, בקושי יורדת איתם לגינת משחקים בגלל הקשיים שלי. יש לי פיברומיאלגיה ואני סובלת המון מכאבים, לכן אני מעדיפה לשבת איתם בבית ושיראו טלוויזיה או טאבלט בזמן שאני בעצמי יושבת מול הטלפון או רואה סדרה בטלוויזיה, מאשר להתאמץ לרדת למטה ולהיות איתם לבד. זו לא ההורות שדמיינתי, חשבתי שאספיק לעשות איתם כל מיני דברים. אני מספרת לעצמי תירוצים שאני מחכה לעשות איתם עבודות יצירה כשיהיו גדולים", אומרת שירלי, "אני מרגישה לא פעם נקיפות מצפון על כך שכשאני מרגישה שהם לא מקשיבים לי, אני מאבדת שליטה, כועסת וצועקת, ולא יודעת איך להתמודד איתם. בזמן הקצר שלנו ביחד, אני לפעמים ממהרת לכעוס עליהם".
תאומיה של שירלי נולדו כשפרצה מגפת הקורונה. שירלי מתוודה כי כשלא הייתה לה ברירה, חשפה אותם לאפשרות של הידבקות במחלה. "כדי לאפשר את החופש שלהם, ירדתי לגינת משחקים בזמן הסגר, כשאסור היה להיכנס לגינות משחקים. כאימא אני נעה במנעד שבין לקיחת סיכונים לזהירות. אלו החטאים שאני עושה במודע. גם בעניין האוכל לפעמים נוח לי לתת להם בקבוק במהלך היום, או בלילה כדי שאני אוכל לישון יותר ברצף, ואני לא נלחמת עם הגמילה מבקבוק לילה. זה מייצר תלות שלא טובה לנפש שלהם. אני משכנעת את עצמי שאין לי לב לעשות את זה, אבל האמת היא שקשה לי לא לישון בלילה".
שירלי נושאת לא מעט אשמה גם על הדרך שבה בחרה להביא את ילדיה לעולם. "כשהילדים שלי פוגשים גבר, בייחוד הבן שלי, נראה שהוא מוקסם וזה צובט לי שעשיתי חתיכת בחירה אישית אינטרסנטית בשביל למצות את הכמיהה שלי לאימהות, ובשבילם עשיתי חטא גדול כי לא חשבתי עליהם אלא על עצמי. על אף שאין לי את היכולת הכלכלית, אני מוצאת דרכים להשיג להם הכול ברמה החומרית. אני שואלת את עצמי אם אני מנסה לפצות על החוסר או שאני מנסה להיות האימא הכי טובה, זו שנותנת הכול ומספקת להם את המקסימום, אולי גם בזה אני חוטאת להם. אולי ההענקה המוגזמת באה ממקום של להראות להם שלמרות שהם גדלים בבית יחידני לא חסר להם כלום".
"מספר לבנות שלי שקרים לבנים"
"לילדים צריך הרבה סבלנות ולצד זה קיימות דרישות רבות היום מההורים", מספר ערן (43) מהרצליה, נשוי ואב לשתי בנות, מתחום החינוך, "לעיתים אני מאבד את זה. אם הילדות דורשות משהו או רבות ביניהן, ואני עסוק, זה עולה לי על העצבים, אני לא מוצא את הזמן או הכוח לגשר ביניהן. אם הן רוצות שאני אשחק איתן או שאראה מה הן בנו בלגו, אני כמעט תמיד עושה משהו באותו זמן, ואז אני מתייחס אליהן ברגע, במקום לקחת את הזמן. לפעמים אני גם מרים עליהן את הקול או חותך אותן כשהן מאריכות יותר מדי בדיבור".
לפעמים ההורים מהלכים על החוט הדק שבין להיות כנים ואותנטיים עם הילדים לבין הצורך לגונן עליהם מפני העולם וכל מה שיש בו. "אני ואשתי מאוד מגוננים על הבנות, בקטע של העלמת מידע, שגובל בשקרים", הוא מוסיף", לפני שבוע היה אצלנו בשכונה ריב בין שני נערים, ואחד מהם נדקר. ידענו מה קרה אבל לא רצינו לבשר לבנות כדי שלא ידאגו, אז פשוט העלמנו את המידע. למרות שאלו שקרים לבנים, לי זה מציק, כאילו אנחנו לא סומכים עליהן שיתמודדו עם המציאות. אנחנו עושים את זה כדי להגן עליהן אבל זה לא משרת את המטרה."
"אנחנו לא באמת מקשיבים להם"
אושרה היא מטפלת, נשואה פרק ב', ואימא לשניים (15.5, 12.5) מחולון, מהמגזר הדתי, "החטא הכי גדול שלנו כהורים הוא חוסר הקשבה והתקשורת שלנו עם הילדים. להורים כמעט אין את הצורך לתקשר עם הילדים כי הם נורא עסוקים בהישרדות, בטח בשנה האחרונה, הצורך ההישרדותי מבקש לוודא שהכול בסדר, ובדיוק שם החטא, כי אנחנו לא רק צריכים להישאר עם 'הכול בסדר', אפשר להגיע לרבדים יותר עמוקים, לראות איך הילדים תופסים את העולם ומה הם באמת צריכים מאתנו - מגע או חיבוק - ולתווך בינם לבין העולם, זו מהות התקשורת - היכולת שלנו לתווך. השאלה היא עד כמה אנחנו מתווכים את המציאות שלנו, מה צריך ומה לא צריך לספר, האם צריך לספר שיש קושי כלכלי, שאנחנו בתקופה קשה ודיכאונית, אפשר לשתף כשאנחנו מבולבלים, או שצריכים להישאר עם מבט מחויך ולהגיד שהכול בסדר? הדעות חלוקות. כל השנה הזו העמידה אותי בהרבה דילמות ערכיות. מתי לשתף ואם או איך בכלל לשתף בקשיים, בכל הממדים: הכלכלי, המנטלי, הנפשי, הרוחני, ועד כמה. אלו שאלות שהיו קשות בשבילי כי אני מסוג ההורים שרוצה לייצג עולם טוב, שלא משנה מה קורה אנחנו ממשיכים להיות מאושרים, ולחפש את החלקים הטובים בחיים שלנו. אבל זו לא הייתה שנה כזאת".
"כשאתה הישרדותי, אתה יוצר יותר אי וודאות, כי אתה הופך להיות יותר משימתי ולא רוצה הפרעות. כל מה שהכרנו התנפץ לנו מול הפנים: הקורונה, המלחמה שהייתה, החברה שהכרנו מתנפצת. הם ראו את כל הכישלונות שלנו מול העיניים. זה לא בא לידי ביטוי רק בעולם שניסינו לייצר, אלא גם בכישורים המשפחתיים שלנו. התא המשפחתי שלנו היה בבית עם כל ההתמודדויות המערכתיות של בית ספר, מסכים, מצב כלכלי קשה, ואנחנו הלכנו לאיבוד, כי לא עצרנו לחשוב מה המצב החדש".
"הילדה כל כך מעצבנת אותי שלא בא לי לתת לה נשיקה"
"אני משקרת הרבה לבן שלי, למען האינטרסים שלי", מספרת אוריין (שם בדוי) בת 40 נשואה ואימא לשניים ( בני 7,2) בחינוך ביתי, מתל אביב, "הוא לא יודע עדיין לקרוא שעון והרבה פעמים אני משקרת לו לגבי השעה. אני מחביאה להם שוקולד ולוקחת לעצמי, שמה להם דברים באוכל שהם לא אוהבים, כמו שמן דגים בדייסה. נסעתי לבית מלון לבד ליומיים, ואמרתי להם שחברה שלי צריכה עזרה אז אני צריכה לנסוע אליה".
"אני מוצאת את עצמי כבר משמונה בבוקר צורחת עליהם. במיוחד בשנה וחצי האחרונות. זה קורה כשהם לא נותנים לי שנייה מנוחה. הילדה שלי קמה בחמש בבוקר עם צעקות, מהרגע שאני פוקחת עיניים כולם עליי, עוד לפני הקפה, אז אני כבר בעצבים. זה לא אומר שאני לא אימא טובה. הייתי איתם בכל מקום בחופשת הקיץ, אני משקיעה וגומרת את עצמי. אבל יש לי גם חרטות על דברים שאני עושה או לא עושה. הילדה שלי אנרגטית בטירוף, היא מטפסת, שופכת, שוברת בלי הפסקה, אז אני כל היום מכבה שריפות ורק מחכה שהיא תישן. לפעמים היא כל כך מעצבנת אותי שאפילו כשהיא ישנה לא בא לי לתת לה נשיקה".
"משכנעת את הילדה לא להתקלח כל יום"
אור, מנהלת בתחום ההייטק, ואימא יחידנית לילדה בת 8 מספרת שהילדה שלה מחוננת, לומדת משחק, בוגרת חוגי תיאטרון ומושקעת ביותר - אבל רק איפה שחשוב, כלומר - מחוץ למטבח. "אני מאביסה את הילדה בג׳אנק פוד תעשייתי", מספרת אור, "מנסה ללא הצלחה לשכנע אותה לאמץ את גישת אשטון קוצ׳ר ומילה קונוס ולא להתקלח כל יום (זה יותר מלכלך את האמבטיה מאשר מנקה את הילדה), מסכימה לזמן מסכים שלא היה מבייש מבקר טלוויזיה במאקו, מורידה את הביקורים בים למספר חד ספרתי (מטקות זה הגיהנום וגם אנשים וצפיפות), משכנעת אותה להכין ולהגיש לעצמה קערת קורנפלקס כשאני באמצע מרתון נטפליקס, מרשה ואפילו מעודדת ללבוש לפעמים בגד יום אחר יום (רק אם הוא נקי - אפילו לי יש קווים אדומים), מנצחת אותה בכל טורניר מגיל אפס (שתתאמץ המלעונה). אבל, שלא יהיו אי הבנות, אני יודעת גם להיות אמא משקיענית כשבא לי. לרוב לא בא לי, אבל היי, הפוטנציאל קיים".
"הזנחתי את הבנות שלי והיום הן בפנימייה"
ג'ני (שם בדוי) בת 32 מהצפון, אלמנה ואימא ל-4 ילדים, הגיעה לאימהות בגיל מאוד צעיר, עובדה שהשפיעה על עתיד בנותיה. "הייתי ילדה בת 17 כשנכנסתי להריון. לא היה לי עם מי לדבר על אמצעי מניעה ולמי לפנות. אימא שלי לא הייתה בתמונה בכלל, גדלתי בתנאים של הזנחה, יכולתי לעשות מה שאני רוצה ולאף אחד לא היה אכפת מתי אני יוצאת או מתי אני חוזרת, אם אני שותה או לא, לקח לי המון שנים לטפל בזה".
כאימא צעירה, שהכירה מודל מסוים של הורות, ג'ני העבירה הלאה את כל מה שהכירה ושילמה על כך מחיר גבוה. "אף פעם לא חשבתי שלגדל ילדים כרוך במאמץ, שצריך סדר יום, שצריך לבשל כל יום ולקלח כל יום, זרמתי עם מה שיש. כמה חודשים אחרי ההיריון הראשון, נכנסתי שוב להריון. היום יש לי 3 בנות בגילאי 15,13,11 מבעלי הראשון, ויש לי ילד נוסף בן שנה ממישהו שאני לא בקשר איתו. כשהייתי בהריון עם הבת השלישית שלי, בעלי נפטר במפתיע. גידלתי את שלוש הבנות שלי לבד, גרתי עם המשפחה שלי והזנחתי אותן, לא היה סדר יום, הבית היה מוזנח, לא היו ארוחות מסודרות, לא הייתה היגיינה. זה מה שאני הכרתי. בהתחלה הכול היה מאחורי הדלת ואף אחד לא שם לב. לקראת כיתה א' שמו לב שהילדה שלי מוזנחת ואז הרווחה נכנסה, ראו שהמקום לא ראוי למגורים והחלטנו פה אחד שהן יעברו לפנימייה. בהתחלה הוציאו את שתי הבנות הגדולות מהבית, ואחר כך גם את השלישית. בהמשך עברתי לקורת גג דרך הרווחה שעזרה לי להתאושש, אבל כשיצאתי משם כל הכללים נעלמו כי לא הייתי צריכה להתאים את עצמי למסגרת".
היום אני משתדלת להיות יותר עם גבולות וסמכותיות. ילדתי את הקטן שלי בגיל 32 אז אני יותר בוגרת ומבינה את החיים, ולא ילדה בת 18, היום מה שאני עושה איתו זה תיקון של הכול, אני לומדת בזכותו הרבה דברים חדשים
כיום, ג'ני מגדלת לבדה את בנה ונמצאת בקשר עם בנותיה, שבאות לביקור בחופשות. "אני שמחה שהן שם כי נותנים להן את הכלים הנכונים לניהול סדר יום ועזרה בלימודים. אני בעצמי הייתי בפנימייה, אבל לא פנימייה טובה, ובסוף חזרתי הביתה. אני מרגישה שחטאתי כשהזנחתי אותן ולא טיפלתי בהן כראוי, לא היו גבולות. הן לא ישנו בזמן, אכלו מתי שרצו, הסתכלו בטלוויזיה מתי שרצו. היום אני משתדלת להיות יותר עם גבולות וסמכותיות. ילדתי את הקטן שלי בגיל 32 אז אני יותר בוגרת ומבינה את החיים, ולא ילדה בת 18, היום מה שאני עושה איתו זה תיקון של הכול, אני לומדת בזכותו הרבה דברים חדשים".
"אני יורדת לרמה של מלחמות אגו עם המתבגרת שלי"
לקרין (שם בדוי) מורה לאנגלית בת 47, נשואה ואימא לשלוש בנות ממושב בשרון, קשה עם הביטוי "חוטאים". "אף אחד לא מלמד אותנו איך למלא את התפקיד הכי חשוב בחיינו שילווה אותנו לכל החיים, תפקיד שאין לו פנסיה והוא נעשה יותר מורכב ככל שהם גדלים. אנחנו טועים פה ושם כמו שההורים שלנו טעו, ומשתדלים לתת את מה שאנחנו יודעים עם מלא שגיאות בדרך, ולומדים את התפקיד תוך כדי".
מריבות בין הבנות הן מוקד שבו אנו כהורים מרגישים, שלא משנה איך נפעל, תמיד נרגיש אשמים. "הלוואי והייתה לי יותר סבלנות ויצירתיות כשהן רבות, כדי שאוכל להוציא אותן מזה. לפעמים אני מתערבת ולפעמים לא. לפעמים מסוגלת לדבר בצורה רגועה ולפעמים העצבים עולים למוח, תלוי במצב רוח שלי. בכלל הייתי שמחה אם הייתי יכולה לשלוט במצבי הרוח והעצבים שלי. אני אימא שמאוד משתדלת להגיד להן שאני אוהבת אותן, ועדיין יש לי הרבה חיכוכים עם המתבגרת, אני לא תמיד יודעת להכיל את מצבי הרוח שלה, היא יכולה להוציא אותי משיווי משקל ואני יורדת איתה לרמה מזעזעת של צרחות ומלחמת אגו, נכנסת איתה ראש בראש כדי להראות לה שאני צודקת, כי 'אני האימא ואת הילדה ואין לך דעה'. כשאני עצבנית אני לא יודעת להסתיר את זה, ולעיתים אני עוברת את הגבול ואומרת להן דברים שהן לא צריכות לשמוע, לפעמים אלו כעסים על אבא שלהן, וזה חטא גדול שלי, שאני מדברת עליהן ועל אבא שלהן, שאני יכולה לקלל ולהגיד מילים לא יפות, גם אם הן נאמרות כאילו לעצמי - אני לא מסתירה את זה, אין סינון. הכעס הזה הוא כמו אש בשדה קוצים".
"ההורות היא לא כזו נפלאה כמו שמנסים לצייר אותה"
לדברי יהודה לימן, מדריך הורים, ואב לתאומים בני 9, הורים לא עושים טעויות. "הטעות היחידה היא שהבאת ילדים לעולם״, אומר יהודה בהומור.
"אני מאוד לא מעורב ברמה הבית ספרית ברמה היום יומית, כי אני לא מאמין בזה ואף פעם לא התחברתי לזה. אתה לא רוצה להיתפס כהורה לא מעורב ואז גם אם נוח לך לא להשתתף בדיון על כמה מרשמלו להביא, אתה משתתף בעל כורחך. החטא הכי גדול שלי היה שהתנדבתי לוועד כיתה. זה היה נורא, למדתי את הלקח".
"אני מנסה לעשות הפרדת רשויות – בית ספר ובית, אם הם לא מכינים שיעורים אז המורים ימצאו איך להניע אותם כן לעשות זאת, אבל מצד שני, כשאני מקבל מכתב מבית ספר אני מרגיש נורא, הנה יהודה שכתב ספר על הורות והילדים שלו אפילו לא מכינים שיעורי בית. הבן שלי אמר לא פעם שחבל שאני לא מטפל בו כמו שאני מטפל במטופלים של המרכז. אני עוצר את עצמי ושואל עד כמה אני באמת מטפל בהם. בשנים הראשונות הייתי במנגנון הישרדותי ופחות נהניתי מההורות. גם היום אני הרבה בעשייה ולא בהוויה, אלו הם המקומות שאמרתי לעצמי שאני אהיה שונה מהוריי, אבל אני מוצא את עצמי משחזר את אותם דפוסים".
לדבריו של יהודה, ישראל היא מדינה שמקדשת את ההורות והילדים, למקום של הקושי בהורות יש פחות לגיטימציה, על אף שהנושא הזה מעט נפרם בשנים האחרונות, עדיין, יש ציפייה מההורים לומר שההורות היא המתנה הכי גדולה שיש. "לפעמים אני אומר 'מה עשיתי לעצמי?' ההורות היא לא כזו נפלאה כפי שמנסים לצייר אותה, ומעטים הרגעים שאתה מרגיש שהם ברכה ומתנה. לא פשוט לייצר איים של חופש בהורות וליהנות מה'כאן ועכשיו'. יש לי חרטות לפעמים, שהזמן רץ ועוד כמה שנים גם זמן האיכות המועט של החיבור והחיבוק ייעלם".