כולנו צקצקנו למשמע הידיעה על ההחלטה של בן אל תבורי ואורטל עמר להיפרד, פחות מחודש לאחר שבנם הבכור- תו פרינס תבורי נולד.הרעיון להתגרש עם תינוק קטן כל כך נתקל בזעזוע, אבל האם יש גיל אידאלי, שבו הגירושים או במקרה ולא נישאו- פרידה של זוג ההורים הכי פחות מזיקים לילד? והאם יש גיל שממש מומלץ לחכות שהילד יעבור לפני שמחליטים לפרק את החבילה? דיברנו עם שתי מומחיות לנושא, וגם עם מישהי שעשתה בחירה אמיצה, נפרדה מבן זוגה כשהתינוק שלהם היה בן שלושה חודשים בלבד – ושרדה כדי לספר.

"יותר חשוב איך מתגרשים ולא מתי"

"הורים מאוד רוצים למזער נזקים, ושאלת הגיל של הילד בעיתוי הגירושין מהווה חלק נכבד במערך השיקולים של רובם", אומרת אלי זוהר ניב, יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. "כמובן שאין גיל אידאלי לגירושין, ופירוק המשפחה קשה לילדים בכל גיל, אבל נהוג לחשוב שהכי קשה למתבגרים, שכבר יש להם מחשבה שיפוטית. מכיוון שהם מאוד עסוקים בעצמם ובשלב ההתפתחותי האינטנסיבי שעובר עליהם, העומס של הגירושין קשה להם במיוחד. יש מי שטוען שבגיל החביון (תקופת בית הספר היסודי), שהמשברים בו מעטים ומתאפיין ברגיעה יחסית, משבר הגירושין פחות חמור מגילים אחרים, אולם שוב – הכל תלוי במשפחה הספציפית שבה מתגרשים. בעיניי, מה שמשמעותי הוא איך מתגרשים, ולא מתי. ההשפעה של הגירושין על הילד תלויה במידה רבה במידת ההצלחה של הוריו לתקשר למרות המשקעים ביניהם, ולפעול בשיתוף פעולה כדי להקל עליו את המצב החדש".

אלי זוהר ניב
אל תשברו את השגרה שלהם. אלי זוהר ניב | צילום: , צילום - עדי ארד
ומה עושים אחרי שכבר מחליטים? האם יש דרכים שונות לבשר לילדים בגילים שונים על הפרידה הצפויה? "בכל גיל חשוב לספר על הפרידה בצורה פשוטה ועניינית, בלי הסברים – גם אם נראה לנו שהילדים מאוד בוגרים ומבינים, לא צריך להתחיל לספר להם שלאחד מההורים היה רומן, או להכניס אותם לפרטי הדינמיקה הזוגית שלא עובדת ביניכם. בכל גיל חשוב להדגיש, למרות שזו כבר קלישאה, שההורים ימשיכו לאהוב אתכם, ושהפרידה לא קשורה אליכם, אולם בגיל הרך חשוב עוד יותר להתעכב על החלק הזה, כי לילדים יש תפיסה מאגית וחשיבה אגוצנטרית, והם באמת משוכנעים שכל דבר קורה בגללם או עבורם. אם יש הפרשים גדולים אפשר לנהל קודם את השיחה רק עם הילדים הגדולים, אבל לבקש מהם שינכחו גם בשיחה עם הילדים הקטנים יותר, כדי לתמוך בהם – התמיכה של האחים זה בזה מאוד חשובה לצליחת הגירושין בשלום.

"חשוב מאוד להיות קשובים לשאלות, לענות למה שמטריד את הילדים בכל גיל – אפילו שאלות טריוויאליות, כמו 'מי ייקח אותי לחוג', יכולות להיות מאוד משמעותיות עבור הילדים, וחשוב לענות להם בגילוי לב ובישירות. ילדים גדולים יותר ינסו אולי להיכנס כמתווכים ביניכם, ואסור לכם לאפשר את זה בשום אופן – הסכימו ביניכם שאתם לא מדברים דרך הילדים ולא משתמשים בהם לכל צורך שהוא. דבר נוסף הוא לא לנסות לצבוע את הפרידה בצבעים עליזים. גם ילדים קטנים לא יקנו את ההצגה של 'איזה כיף, יהיו לך שני בתים' – תארו את המצב כמו שהוא, אבל טעו בהם תקווה שיהיה בסדר. טיפ נוסף שתופס לכל הגילים: אל תשברו את השגרה. בלי שחרורים מבתי הספר כי אין להם מצב רוח, בלי מתנות יקרות בלי סיבה – מה שיחזיק גם את המתבגרים וגם את ילדי הגן היא השגרה המוכרת, מכיוון שהתרופפות הגבולות רק מחזקת את תחושת הכאוס".

לחכות שיתבגרו או לא?

"במיוחד כשמדובר על ילד ראשון, ההמלצה שלי היא לא למהר לפרק את החבילה בשנה הראשונה אחרי הלידה, גם אם נראה לזוג שהקשר ביניהם הסתיים", אומרת ד"ר סוזן זיידל, פסיכולוגית קלינית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מגשרת מוסמכת בענייני גירושין, יועצת גירושין במסגרת גירושין בשיתוף פעולה ומחברת הספר 'להתגרש ולהישאר חברים'. "השנה הראשונה היא משברית עבור הרבה זוגות, וזה לא זמן אידאלי לקבל החלטות גורליות כל כך. הבעייתיות בגירושים בשנה הראשונה היא לא נזק אפשרי לתינוק, אלא יותר עצם ההחלטה, שייתכן שלא הייתה מתקבלת בתנאים אחרים. עם זאת, אם היחסים עמדו לפני סיום לפני הלידה, ייתכן שאין סיבה לנסות לתקנם אחריה, אבל כמובן שאצל כל זוג הדינמיקה שונה".

אך האם יש תזמון אידאלי, או למצער – מזיק פחות לילדים - לגירושין במשפחה?
"בחודשים הראשונים לחייו לתינוק לא ממש משנה מי מטפל בו, כל עוד הדמויות קבועות והטיפול מסור. בגיל חצי שנה כבר יש יותר משמעות לזהות של הדמויות המטפלות, ולכן 'עדיף' שההורים ייפרדו כשכבר יש לתינוק היכרות מסויימת עם האבא, בגיל שלושה חודשים לפחות", אומרת ד"ר זיידל. "עם זאת, אם הוא לא טיפל בו באופן קבוע ורציף עד הפרידה, זה לא זמן טוב להתחיל להרחיק את התינוק מהאמא. בפרידות בגילים כל כך צעירים של הילדים אפשר למצוא סידור יצירתי, כמו למשל זמן-אבא בבית של אמא, כדי לא לנתק את הילד מהסביבה המוכרת, ואפילו מפגשים עם האב בנוכחות האם, לפחות בהתחלה.

"אישית אני לא מאמינה שיש גיל שפגיע במיוחד לגירושין, אין גיל שזה לא משאיר משקע מסויים. מצד אחד, גירושים כשהילד קטן מדי גורמים לו לגדול בלי מודל של זוגיות ומשפחתיות, וזה משהו שיכול להפריע לו משמעותית בהמשך החיים. מצד שני, ככל שהילד צעיר יותר הוא לא חווה תחושת אבדן בגירושים, מכיוון שהוא לא מכיר מציאות אחרת מזו שגדל בה. אם ההורים יתחתנו מחדש או יהיו בזוגיות רצינית זה יכול בהחלט לצמצם את הפגיעה למינימום, אבל זה כמובן משהו שאי אפשר לדעת בוודאות שיקרה כשההורים מתגרשים. בנוסף, לילדים צעירים מדי, בני פחות מארבע-חמש, אין יכולת לתפוס את השגרה החדשה: מי לוקח אותי מהגן, האם היום זה יום של אמא או של אבא, והם חווים את השינויים ככאוטים. אין להם את המסוגלות להפנים את לוחות הזמנים, גם אם להורים הם מאוד ברורים, וזה בהחלט עלול לעורר חרדות ותחושת חוסר אונים אצלם.

"בעבר היה נהוג לחכות עם הגירושים עד שהילדים יגדלו, גישה שפחות רווחת כיום. אני יכולה להבין למה, מכיוון שלהורים יש כמובן את הזכות לצאת מנישואים שגורמים להם להרגיש רע, אבל יש גם משהו בשמירה על מסגרת משפחתית, גם במחיר האושר האישי של ההורים, עד שהילדים מגיעים לגיל בוגר יותר. כמובן שאני לא מדברת על בתים שיש בהם אלימות, קללות או אווירה עוינת וקשה, אבל אם בני הזוג לא שונאים, אלא רק לא אוהבים זה את זה, זו אופציה לא בלתי סבירה".

"חשבתי שהתינוק יחבר בינינו"

הורים רבים ליד הילדה
בכל גיל יש משקעים | צילום: istockphoto
"כל מי ששומע את הסיפור שלי חושב שאני משוגעת, שאני מקרה סעד ממשפחה הרוסה או שבעלי לשעבר בגד בי בהריון או היכה אותי חס וחלילה", פותחת ע', גרושה טרייה ואמא טרייה בערך באותה מידה. "והאמת היא ששום דבר מזה לא נכון. אני לא עשירה, אבל גם אני וגם האקס שלי אנשים רגילים לחלוטין, עובדים (אני מאריכה את חופשת הלידה, אבל אני מזכירה במשרד עורכי דין ששומר לי את המשרה עד שאכניס את הבן שלי למשפחתון) – ופשוט לא יכולנו לחיות יותר ביחד".

ע' מספרת שהבעיות התחילו עוד לפני ההריון, "אבל כמו מטומטמת חשבתי שזה בגלל המתח שהיה לו בעבודה, הבאסה שלי שאני לא מצליחה להיכנס להריון, ומרוב המרוץ הדבילי הזה לתינוק בכלל לא הסכמתי להודות בפני עצמי שיש לי בעיה מאוד רצינית בזוגיות. הייתי פשוט בטירוף להיכנס להריון, ולא עניין אותי כלום. וכשסוף סוף הצלחתי, לשמחתי הרבה בלי שהיינו צריכים הפריות או משהו רציני יותר מכדורים, המריבות רק התגברו. לא הסכמנו על כלום – אני רציתי רופא אחד והוא התעקש שמישהו בעבודה שלו המליץ לו על רופא אחר. אני רציתי ללדת בבית חולים שיש לאבא שלי בו פרוטקציות, והוא התעקש שיותר חשוב ללדת קרוב לבית. כל דבר היה פיצוץ, והיו כמה פעמים שלקחתי את הדברים שלי והלכתי לישון אצל ההורים, אבל תמיד חזרתי בסוף, כי היה נראה לי מטורף להיפרד שנייה לפני שאני יולדת. בדיעבד, אולי עדיף שהייתי עושה את זה, כי אני נשבעת שגם בחדר הלידה הוא הצליח להביא לי את הסעיף.

"אם באיזה מקום בלב עוד קיוויתי שיהיה נס, והתינוק יחבר בינינו, זה לא קרה. הוא התעצבן עליי שהתעקשתי להניק, ואמר שזה בטוח לא מספיק לו, עשה לי פרצופים והאווירה בבית הייתה פשוט מגעילה. בדיוק ההפך ממה שחלמתי שיהיה כשסוף סוף אהיה אמא. כשהוא היה בן חודשיים כבר לא הייתי מסוגלת יותר, וביקשתי שנדבר. בכינו המון, כי אנחנו כן אוהבים אחד את השני, אבל הבנו שזה פשוט לא יעבוד לעולם. הוא התחיל לחפש דירה, וכמה ימים לפני שהבן שלי היה בן שלושה חודשים, אבא שלו עזב את הבית".

מטבע הדברים, ע' מספרת על התמודדות קשה. "בגיל כזה כמובן שהאקס שלי לא לוקח אותו לישון אצלו. הסכמנו שננסה סביב גיל שנה וחצי (עכשיו הילד שלי עוד מעט בן שנה), אבל זה נראה לי הזוי. בכל מקרה, אין לי עם מי להתחלק בלילות, וזה לא פשוט. הוא לוקח אותו פעמיים בשבוע אחר הצהריים, וכל שבת שנייה לכל היום, מהבוקר עד קצת לפני השינה. עכשיו, אחרי שסיימנו את הגירושין גם בפועל, ברבנות, זה הרבה יותר קל בינינו, יש פחות מתח, אבל עדיין מאוד עצוב לי על המשפחה שהייתה יכולה להיות לנו. אני כן רוצה להתחתן שוב ולעשות עוד ילדים, אבל הפעם אני בטוחה שאני אבדוק הרבה יותר טוב שהבעל מתאים לי לפני שאני אכנס להריון".

>> כבר עשיתם לייק לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים"?

>> פרק ב' יהיה טוב יותר? מיתוסים על גירושים