אבל את כל זה כבר בטח שמעתם. לעומת זאת, למה שקרה לי בסופש האחרון באמת לא הייתי מוכנה. אני עדיין מנסה להבין איך לעזאזל זה קרה ואיפה חיים הכט כשצריך אותו?
ואז משהו היה חסר
זה היה יום שישי. שעת בראנץ' במדינת תל אביב. יצאתי עם יהונתן לסיבוב דאווין ליד הבית ואז נזכרתי ששכחתי לשתות קפה. כמו כל אמא בוגרת-חופשת-לידה, התיישבתי בבית הקפה הראשון שראיתי במקום מאוד מרכזי בצפון תל אביב. מדובר ברשת מוכרת, והייתי מוקפת באמהות שכנראה התגלגלו לשם מאותה סיבה. תפסתי שלושה מקומות כמו שועלה ותיקה: אחד לי, אחד לעגלה של יהונתן ואחד לתיק שלי (כי אמא שלי אומרת שתיק על הרצפה מביא מזל רע).
יהונתן בחן את הסביבה ואישר, נתתי לו את התפריט והזמנתי קפה. בינתיים, עד שהקפה הגיע, שרתי לו את הרפרטואר שהוא אוהב. היו כמה אמהות שהצטרפו אליי והכל היה נראה מושלם כמו פרסומת לסלקום. אחרי כמה דקות יהונתן החליט שגם לו מתחשק והוא דרש לאכול. הלקוח תמיד צודק, אז הזזתי את הקפה שלי הצידה ושלפתי מהעגלה את מנת היום. יהונתן היה נראה מבסוט במיוחד. אחרי הכל, נתתי לו את היוגורט החביב עליו בתוספת תנועות מביכות ומטוסים שהתרסקו לתוך הפה שלו. אבל לא היה אכפת לי, כי כאמור, סביבי היו בעיקר אמהות וידעתי שהן מבינות שכשזה מגיע לילד שלך - אין דבר כזה מביך מדי.
יהונתן החמוד סיים את המעדן באושר ודרש מוצץ לקינוח, הגשתי לו את מבוקשו בתחושת ניצחון והרגשתי שהנה הרגע שלי הגיע, עכשיו אתייחד עם ההפוך שלי ושום דבר לא יעצור אותי. חוץ מהעובדה שמשהו היה חסר לי פתאום. התיק שלי.
בהתחלה הייתי בהלם, חשבתי לעצמי: "י'מסטולה עוד לא שתית קפה. בטח לא הבאת את התיק בכלל, והשארת אותו בבית". אבל אז נזכרתי שמשום מה בחרתי להקשיב לאמא שלי והנחתי את התיק על הכיסא לידי. קראתי מיד למנהל המשמרת ושאלתי אותו אם במקרה מישהו לקח את התיק שלי פנימה (איזו תמימות...), כי הוא הרגע ישב לידי על הכיסא ואכל איתנו מעדן. הוא הביט בי במבט קצת חשוד ונכנס פנימה לבדוק, דרך החלון ראיתי אותו מצביע עליי ועל עוד משהו למעלה וקורא לצוות המלצרים. הרגשתי שהם כמו חבורת רופאים שעומדים לבשר למישהו שנשאר לו שבוע לחיות, אבל לא רציתי להשלים עם מר גורלי. הסתובבתי הצידה לשתי אמהות חמודות שישבו גם הן עם התינוקות שלהן ושאלתי אותן בקול חצי נואש: "תגידו, ראיתם במקרה מישהו או מישהי לוקחת את התיק שהיה כאן?".
הן הביטו עליי במבט מרחם ואמרו לי שלא, אבל תשאלי אם יש מצלמות. תמיד אמרתי שלאמהות יש שכל, רק חבל שהן לא מסתכלות מסביב לפעמים (לא יכולתן להוריד את העיניים מהבייבי שלכן לשנייה ולראות שמישהו לוקח לי את התיק? טוב, ברור שלא).
"נראה לכם?", אמרתי להם. "יש לי תינוק! שמתי את התיק כמו חננה על הכיסא שמימיני והסתובבתי להאכיל את הילד שלי בדיוק לחמש דקות, מה, אין לכם פה מצלמות?!".
מנהל הצוות הרפואי רכן אליי ואמר בקול חצי מתנצל: "יש לנו מצלמות בכל בית הקפה, יש לנו 8 מצלמות, חוץ מבשולחן שלך". הוא הצביע למעלה והראה לי שלרוע מזלי התיישבתי בשולחן הכי שמאלי של בית הקפה וזהו השולחן היחיד שמצלמות האבטחה לא קולטות בטווח שלהן.
רציתי להגיד לו שידחוף את המצלמות שלו ושהם חוצפנים וחסרי אחריות ואני אגיד אותם לחיים הכט, ושגם האמהות לידי כלבות כי הן לא הסתכלו ואיזה בן אדם חרא גונב תיק לאמא בזמן שהיא מאכילה את הילד שלה? ושאם כבר מדברים אז גם הקפה שלהם חרא! אבל יש לי ילד. אז פשוט הורדתי את הראש ואמרתי לו: "אני מבינה".
הוא הוסיף שהוא ממש מתנצל ואין הרבה מה לעשות חוץ מללכת להצהיר על זה במשטרה, ושאם יהיה לי מזל אז התיק יהיה זרוק באחד הפחים בסביבה, אז אני יכולה לחפש. גם אתה יכול לחפש חשבתי לעצמי, ותקעתי לו מבט רצחני. כנראה שזה עבד כי הוא אמר לי, "הקפה עלינו ואם נראה מישהו חשוד נודיע לך".
הרגשתי כל כך טיפשה. איך קורה לי דבר כזה? איך לא ראיתי? זה בטוח מישהו שמכיר את הקפה ורק חיכה לאהבלה שתתיישב בשולחן המנודה בלי המצלמה, ואני כמו סתומה נפלתי למלכודת. זה כל כך מרגיז כי זה מסוג הדברים שיפסלו בתסריט מרוב שהם לא אמינים - התיק בכיסא לידה, היא מסתובבת טיפה שמאלה ובשנייה הזאת מישהו מרים לה את התיק, באור יום, באמצע תל אביב ואף אחד לא שם לב - אם הייתי כותבת סצנה כזאת בעבודה שלי היו מפטרים אותי. אבל בחיים זה אחרת. וזה קורה. לפחות לי.
אז אמהות יקרות, ראו הוזהרתן! בפעם הבאה שאתן מאכילות את הילדים שלכן בבתי קפה או בכל מקום בחוץ תפקחו את העיניים ותסתכלו סביב, להיות אמא זה אולי תיק אבל לפחות שיישאר אצלנו.