לפני שנה בדיוק, בערב יום השואה, הייתי לבד בדירה וצפיתי בכתבה מהחדשות שעוסקת בפעם המי יודע כמה על הבדידות הקשה של ניצולי השואה. משום מה, הפעם זה תפס אותי יותר מתמיד. לא הצלחתי להכיל את העובדה שהם לבד. כל היום, כל הזמן. פתאום הבנתי עד כמה הלבד הזה שהרגשתי בעצמי הוא כלום לעומת מה שהם עוברים, ומשהו בי התחיל לבעור.
החלטתי שאני רוצה להתנדב ולהתחבר לניצול שואה. זה היה קשה יותר משציפיתי. מצאתי אינסוף אתרים של ניצולי שואה אך אפס בקשות להתנדבות בצורת אירוח חברה. בסוף הגעתי ל"קרן לנפגעי שואה", הגעתי לפגישת הכרות עם נציגה שרצתה לוודא את הרצינות שלי. היא הסבירה לי שברגע שאת נכנסת ללב של ניצול שואה, את לא יכולה לנטוש כי בדיוק התפנה תור לקוסמטיקאית.
היא שידכה אותי לאישה בשם שרה. כשרק נפגשנו, שרה שמחה שבאתי אבל לא הביעה את זה יותר מדי. היא גרה בדירה קטנה ברמת גן, דירה עמוסה בפריטים שהיה נראה שאין לה צורך בהם אבל אין לה גם כוח להיפטר מהם. ברגע שהתיישבתי על הספה, היא שלפה את האלבומים ולא הפסיקה לדבר על אביה שלחם במלחמת העולם הראשונה ועל אחיה שהיה פרטיזן. היא לא הפסיקה לדבר לרגע ואני רק ניסיתי לעקוב אחר המתרחש.
לאט לאט למדתי להכיר אותה. שרה נולדה בבולגריה ובזמן המלחמה הועסקה עם אמה בכפייה. היא עלתה לארץ עם קום המדינה, התחתנה וגידלה את בנה היחיד באהבה אינסופית. לפני 15 שנה התאלמנה כאשר בעלה נדרס למוות. מאז היא התגוררה לבדה, כמעט ללא עיסוקים מלבד סריגה ותפירה.
בפגישה הראשונה התעניינתי לדעת איך נראה סדר היום שלה. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי. התנחמתי שהיא לא רואה כל כך טוב ולא הבחינה בזה. שרה סיפרה שאת רוב שעות היום היא מעבירה בשינה, ובלילה היא ערה. היא התקשתה בהליכה כך שעיקר הארוחות שלה היו עשויות מאוכל מוכן שבנה היה קונה לה בסופר.
שאלתי את שרה אם יש לה חברים כאן, והיא ענתה שאין כאלה. הצעתי לה שנעבור לשבת באזור הקפיטריה ונתחבר עם הנוכחים. חבורה של חמש קשישות הגיעה והתיישבה בשולחן שלידנו. מיד פניתי אליהן בחיוך. הן לא הגיבו מלבד אחת שאמרה "אה, היא החדשה... לא מעניינת".
לא ויתרתי ושאלתי כמה זמן הן פה. הן צחקו צחוק מרושע ואמרו שגם הן חדשות "רק 10 שנים". הפעם נעלבתי. הייתי בשוק לגלות שיריבות והתנשאות של נשים לא באמת חולפת. לא פעם נתקלתי בתופעות כאלה, אם בתיכון, בצבא, ואפילו בדרום אמריקה - תמיד החדש הוא מקור ללעג והתנשאות. הייתי בהלם שגם בגיל השלישי זה לא עובר ואישה בודדה כמו שרה, שהגיעה לדיור המוגן בעיקר בשביל להפיג את הבדידות- ממשיכה איתה. מקום חדש, אנשים בני גילה, חלקם ודאי חולקים חוויות משותפות אבל הבדידות ממאנת לעזוב.
"האזעקות במלחמה הלחיצו אותה והיא נשארה בחדר"
בימי מלחמת "צוק איתן" ניסיתי לבקר את שרה יותר כי היא סיפרה לי שהאזעקות מלחיצות אותה בעיקר כי המקלט מצריך ממנה לרדת במדרגות ולהגיע לאגף אחר. באזעקה הראשונה היא לא הספיקה להגיע. באזעקה השנייה היא ראתה מישהי לידה שנפלה בדרך ובאזעקה השלישית היא החליטה פשוט להישאר בחדרה.
בחודש אוקטובר לא יצא לי להיפגש עם שרה מפאת לוח זמנים עמוס במיוחד. הקפדתי להתקשר מדי שבוע-שבועיים לשאול לשלומה. יום אחד ענתה לי פיליפינית חדשה. שמחתי כל כך בשביל שרה וכשביקשתי לבוא היא אמרה שאפשר, אבל בקולה שמעתי שאני לא מוכרחה. לאחר יומיים התקשרתי להגיד שאני באה לביקור קצר והיא ביקשה שלא, שאולי עדיף ביום אחר. ידעתי שהיא לא לבד, שהיא אוכלת טוב ושמישהו דואג לה, ולכן הנחתי לזה.
בניסיון השלישי שלא צלח, התקשרתי לנציגת הקרן לנפגעי שואה. שיתפתי אותה במקרה, בהתדרדרות הרפואית של שרה ובפיליפינית החדשה וביקשתי שתבדוק האם ביקוריי עדיין רצויים מצידה. ביום ראשון שלאחר מכן חזרה אליי הנציגה לספר לי ששרה נפטרה ביום חמישי. היא הייתה בת 82.
במשך יומיים לא יכולתי להפסיק לבכות. הוצפתי בקשת של רגשות, בעיקר תחושות אשמה על החודשים האחרונים שלא הגעתי, על כך שלא נכחתי בהלוויה. התנחמתי בכך שיכולתי לפחות להגיע לניחום אבלים. לקחתי איתי את אמי כי חששתי שקולי ישותק ולא אמצא את המילים הנכונות. פחדתי שבנה לא ידע על הקשר שלי עם שרה ומעולם לא שמע עליי.
בשבעה ישבנו שלושה אנשים בלבד. אמא שלי, הבן של שרה ואני. ישבנו ודיברנו, על הקשר שלי איתה, על השיחות שלנו. בנה הופתע לשמוע שהיא סיפרה לי על המלחמה- כי אתו לא הסכימה לדבר על זה. הוא הפתיע אותי שסיפר לי שהיא אהבה אותי מאוד וכמה שמחה בכל ביקור שלי. גם אמא שלי סיפרה לו כמה היא גאה בי ועל כך שלא סיפרתי כמעט לאף אחד על ההתנדבות עם שרה, עד היום שהיא נפטרה.
ההתנדבות עם שרה הייתה עבורי חותם גדול. זאת הפעם הראשונה בחיי שעשיתי מעשה מעורר הערכה וגאווה ולא חיפשתי את המחמאות של אחרים. משהו בחיים שלי נהיה אחר, קיבלתי כל כך הרבה מהנתינה הזאת עד כדי כך שלפעמים כעסתי על עצמי שאני מרגישה שאני מקבלת דרך שרה יותר ממה שאני נותנת לה.
אחרי שהיא נפטרה אבא שלי הבין כמה משמעותית היא הייתה עבורי, וכמה ההתנדבות הזאת מדהימה. הוא הקריא לכולם את הפוסט שפרסמתי בפייסבוק והתעקש שאפרסם זאת כדי שאולי אצליח להשפיע על אחרים. אפילו סבתא שלי כתבה לי: "לא ידעתי שאת כל כך נפלאה. הזזת אצלי משהו ואני הולכת בעצמי לבקר ניצולת שואה בודדה".
אז לא כתבתי כי אני נפלאה. כתבתי כדי לספר שבשבוע הבא אני מתחילה להתנדב עם ניצולה אחרת. כי לא חסרים כאלה. כתבתי כי אני מאמינה שעבור רבים מאתנו מעשה טוב שכזה הוא עניין קטן, בעוד לניצול שואה ערירי הוא עניין ענק שיכול לשנות כל כך הרבה. ל"קרן לנפגעי שואה" חסרים מתנדבים באזור הצפון והדרום. תעשו מעשה, תלכו לישון בהרגשה שגרמתם למישהו לחיוך קטן בחיים האלה. החיוך שלכם יהיה גדול הרבה יותר בזכות זה.
לפרטים: הקרן לנפגעי שואה