אינני נוהגת לספר על האנשים שמגיעים אליי לייעוץ, אולם האיש המופלא הזה שפגשתי בתחילת השבוע הצליח להוציא אותי מאיזון, עת נפשי פגשה בנפשו.
עד שלבסוף ביקשתי ממנו אישור לספר כמה פרטים מסיפורו כדי להביאו אליכם.
כבר בשיחת הטלפון היה לי ברור שהוא לא צעיר. קולו ודיבורו הבהירו שהוא אדם שעבר דבר אחד או שניים בחייו. כאשר שאלתי אותו כיצד הגיע אליי אמר שחברה של המזכירה שלו במשרד נתנה לו את הטלפון. חייכתי לעצמי. זה יהיה מעניין.
"מפחד שאמות לפני שאגיד לה שהיא צודקת"
כאשר נפגשנו הגיל מיד שיחק תפקיד. הוא חשב שאני צעירה מידי, אני תהיתי מה אדם בגיל "70 פלוס אבל אני לא נראה נכון?", מחפש אצלי בקליניקה ואז הוא התיישב ונאנח.
"במה אני אוכל לעזור? אתה נראה כל כך מוטרד", אמרתי.
"אני מאוד מוטרד, את צודקת", הוא ענה. "כבר ימים שאני בקושי ישן. את מבינה, הבת הבכורה שלי (מתוך שלוש בנות) התגרשה לפני שנה. פתאום יום בהיר אחד החליטה שנמאס לה. לקחה את שני הילדים הקטנים שלה ועזבה את הבית. לא מספיק ששנים לקח לה עד שהתחתנה, עכשיו היא עזבה.
"אבל זה לא העניין. היא התחילה טיפול פסיכולוגי. מאז היא כל הזמן כועסת, כל הזמן מאשימה, אני ואמא שלה כבר לא ישנים בלילות מרוב רגשות אשם וייסורי מצפון שיש לנו בגללה. למה ילדים מאשימים את ההורים שלהם? כל חיי השתדלתי כל כך לעשות את הטוב ביותר בשבילה".
המשכתי להקשיב לו עד שהשתררה שתיקה ארוכה. "אני מרגישה שאתה מאוד דואג", אמרתי. "מה הכי מפחיד אותך?".
"למה את מניחה שאני מפחד?", הוא שאל.
"לא יודעת, מרגיש לי שאתה מפחד מכך שהדברים יוצאים משליטה עכשיו. מפחד שהמצב רק ילך ויחמיר".
הוא השפיל מבט, ואחרי דקת דומייה אמר: "האמת היא שהפחד הכי גדול שלי, שהיא צודקת. שההאשמות שלה נכונות. אני מפחד שאמות לפני שאהיה מסוגל להגיד לה ולאחיותיה שיש כל כך הרבה דברים שהייתי עושה אחרת. אבל כשהייתי אבא צעיר לא יכולתי, פשוט לא יכולתי".
גם אם הכעס לא יוצא החוצה, הוא שם
איני יכולה לשכוח את הימים שבהם הייתי חוזרת, אני, לביתם של הוריי ומטיחה בהם האשמות אין ספור. כשהתחלתי לנקות את עצמי מפצעי הילדות שלי, הרגשתי שהייתי חייבת לעמת אותם עם התסכולים שלי. הייתי מגיעה אליהם, שומעת אותם רבים ומיד מתחילה לצרוח שאני בחיים לא אהיה מאושרת בגלל הורים כאלו דפוקים.
הייתי פונה לאמי ואומרת לה שבחיים לא אוכל לעשות מה שאני באמת רוצה עם אמא כמוה כמודל לחיקוי, ועוד ועוד האשמות למכביר.
הייתי טורקת את הדלת אחריי ואומרת להם שלעולם לא אחזור ושלא יתקשרו לשאול מה שלומי.
האמת? כעסתי.
בשלבים הראשונים של ההתבוננות פנימה - טיפול, ייעוץ, אימון וכו', הדברים האלו עולים; כעסים על ההורים והאשמתם בעצם בכל מה שלא טוב לנו בחיים.
גם אם הכעסים לא יוצאים החוצה כפי שאני הוצאתי אותם, הם שם. זה טבעי. בטיפול, בזכות השיקוף החיצוני, אנחנו מצליחים לראות את הדברים שמפריעים לנו באישיותנו, אנחנו מבינים שהדברים האלו קשורים גם לצורה שבה גדלנו, ואז באופן טבעי אנו אומרים: ההורים אשמים, אם הם היו אחרים, יותר טובים, גם אנחנו היינו טובים יותר היום.
העניין הוא שהשלב הזה בניקיון העבר שלנו חייב להיות זמני. אחריו אנו חייבים להבין שעם כעס והאשמה לא נוכל לפתור את בעיותינו. כל זמן שאנחנו כועסים, מאשימים ומחפשים את הפתרונות לבעיות שלנו בבעיות של מישהו אחר (ולכל ההורים יש בעיות) אנחנו תקועים. אנחנו עומדים במקום ולא זזים; מתקשים לראות שהבית והסביבה בה גדלנו הם רק חלק מההשפעה שיש עלינו. כי חלק נוסף קשור לרכיבי האישיות הייחודית של כל אחד מאיתנו. תרצו, הטבע שלנו. תרצו, הנשמה הייחודית שלנו.
מה האב צריך לומר לבתו?
אין ברירה, הדרך היחידה שבה אנו יכולים להתקדם הלאה היא באמצעות ניקוי ההווה מהכעס ומציאת הכוח לסלוח. הסליחה, גם לאדם שכבר לא נמצא איתנו בחיים, מנקה אותנו ומאפשרת לנו לשחרר את התקיעות בחיינו. היא מאפשרת לנו להסתכל יותר עמוק על מי שאנחנו.
והאיש המקסים הזה? הוא יחכה בסבלנות ככל שיוכל, שבתו תגיע אל ההבנה הזו. ובינתיים יהיה עליו להשתמש, גם הוא, ביכולת לסלוח, ככלי בחייו. כדי לישון יותר טוב בלילה, יהיה עליו לסלוח בעיקר לעצמו.
זה יכול לקחת לו זמן, שכן על מנת לסלוח לעצמו הוא יצטרך להתמודד עם הדברים שבתו מטיחה בו ולא לברוח מהם.
במקום לפחד מהם, עליו לקרב את בתו אליו ולומר לה את שאמר לי: את צודקת. יש דברים שהייתי צריך לעשות או להגיד אחרת. אני מצטער אם פגעתי בך אבל כך הייתי, ולא יכולתי לנהוג אחרת, פשוט לא יכולתי.
לכבוד השנה החדשה ובמסגרת חשבון הנפש של יום כיפור, כדאי לנו לחשוב על אדם או אירוע בעבר שעדיין מכאיב לנו. לנסות להפוך את הכאב הזה למשהו טוב. לסליחה.
אני מאחלת לכולנו שנה טובה, שנה של סלחנות ואהבה.
מיכל איסט אלון היא יועצת ומנחה של תהליכי שינוי. בעלת תואר שני בלימודי משפחה ומתמחה בייעוץ למשפחות חדשות