בסוף שנות החמישים, כמה ימים אחרי סוכות, צעד ילד בן שמונה, עם ציצית וכיפה ברחוב הרצל בתל אביב אל ביתו בשכונת פלורנטין. פניו, המחייכות בדרך כלל, היו קודרות עכשיו, ובראשו מחשבה אחת: לבית הספר הזה הוא לא יילך יותר. יגידו הוריו מה שיגידו, לשם הוא לא חוזר.

כשהגיע הביתה, נכנס הילד למיטה והתכסה בשמיכה. אמו הדואגת הניחה יד על מצחו לבדוק אם יש לו חום. אולי חטף חלילה איזו אנגינה או גריפה? אבל הילד היה בריא. בערב, כשאביו חזר מהעבודה בכריכייה, סיפרה לו אשתו על הילד המדוכדך. כמנהגו, ביטל האב בתנועת יד את העניין. "יעבור לו", אמר.

אבל זה לא עבר לו. גם למחרת, כשאמו ניסתה להעיר אותו, הילד שתק, סובב את גבו אליה ונשאר במיטה. הוא גם סירב לאכול את מרק העוף שאמו הכינה במיוחד, ולא ירד לשחק סטנגה עם חבריו בשכונה, כמו בכל אחר-צהריים.

בערב ישבו אמו ואביו של הילד במרפסת ואכלו אבטיח. החום נשבר ובריזה קרירה ליטפה את שניהם. "הילד לא בסדר," אמרה אמו. "אם הוא בריא, אז הכל בסדר," אמר האב. להוריו, שאיבדו את משפחתם בשואה, דאגו בעיקר שהילדים יהיו בריאים. שיהיו שבעים ולבושים, ופעם בשנה, לפני הפסח, לקבל בגד חדש וזוג נעליים, רצוי גדול בשני מספרים, כדי שיספיקו לשנה שלימה לילדים שעדיין צומחים. בענייני הנפש הם פחות התמצאו.
"הוא נראה לי עצוב. אולי לא טוב לו בבית ספר?", אמרה האם.
"שיגיד תודה שהוא לומד, אני בגיל 13 כבר עבדתי", אמר האב.
"אנחנו בארץ ישראל," אמרה האם, "לא בפולין".

כל שבת בבוקר היה הילד מגיע לחדר השינה של הוריו, שם פיזז אל המיטה ושר בקול את "אדון עולם," שלמד בבית הספר הדתי. בשבת הזאת הילד לא הגיע. לא פיזז ולא שר. הוא שכב במיטה וסירב לאכול.

רק למחרת קם הילד מהמיטה ונכנס למטבח, שם הייתה אמו עסוקה בכיבוס שוקי עוף במרק צלול. הוא חיבק אותה ובכה. בין געייה לגעייה, סיפר על מה שארע לפני שבוע. כשהלך לשירותים בית הספר, הגיעו כמה ילדים מכיתה ו' וקשרו את דלת תא השירותים. במשך שלוש שעות ישב הילד בתא הנעול, עד שאחד המורים שמע קול בכי חנוק מהשירותים, נכנס ושחרר אותו.
"צריך להעביר אותו לבית ספר אחר", אמרה אמו לאביו בערב.
"בסדר", נכנע האב, "אבל שיהיה בית ספר דתי. שם מחנכים הכי טוב".

הילד הזה היה אני. האירוע בשירותים של בית הספר הדתי, היה המפגש הראשון שלי באלימות שאין לה הסבר ולא תכלית, והיא לשעשוע בלבד של ילדים משועממים. על אף ששנת הלימודים כבר התחילה, הצליחו הורי להעביר אותי לבית ספר אחר, חילוני דווקא. השנים ההן מכיתה ד' ואת ח', היו השנים היפות של ילדותי, אבל את שלוש השעות שבהן הייתי נעול בשירותים, לא אשכח. זה לא היה הסבל בתא הנעול שהשאיר בי פצע פתוח, אלא הסתמיות הבנאלית של האלימות, ללא הסבר או סיבה. לי לקח אמנם שבוע לספר את מה שעבר עלי, אבל בסוף דיברתי. אבל מה תעשה החתולה שנערים מרושעים הציתו את זנבה? מה יגיד הסוס הרזה שגורר אחריו עגלת "אלטע זאכן", בכל פעם שהשוט מכה בגבו? מה יגידו בעלי החיים למדענים שעורכים בהם ניסויים מכאיבים? על כלב אחד כזה, שנחטף לצורך ניסוי במעבדה, כתבתי את הספר "אני, ששת". נטעתי בכלב תבונה ולימדתי אותו לדבר, כדי שיוכל לייצג את כל בעלי החיים האילמים.

חנן פלד הוא תסריטאי "זהו זה", "רחוב סומסום", "קופיקו" ו"הבית של פיסטוק". "אני, ששת", היוצא בהוצאת כתר, הוא ספרו הראשון לילדים