שונדה ריימס לא צריכה שיציגו אותה. היא אחת מנשות הטלוויזיה המוכשרות והמפורסמות בעולם, מפיקה, תסריטאית ושואו ראנרית של המוני סדרות, בדגש על האנטומיה של גריי שהפכה אותה למי שהיא, וסדרות נוספות כמו "המלכוד" ו"המדריך לרוצח". בהרצאה מרתקת בטד מסבירה ריימס איך העובדה שהיא אומרת כן לבנות שלה השפיעה על מערכת היחסים אתן, ויתרה מזו – הצילה לטענתה את הקריירה שלה. ואם שונדה אומרת, מי אנחנו שנתווכח?
רוב הזמן אנחנו נמצאים בהתנהלות עם ילדינו, פועלים על אוטומט. תחת האתגרים של היומיום הם שומעים די הרבה את המילה לא. כמובן שמדובר במקור אינסופי לחיכוכים וחוסר הסכמה. אבל מה קורה כשאמהות דווקא אומרות כן? לאחרונה יש יותר אמהות שמאמצות את השיטה הזאת, של להגיד פחות לא. וכל אחת עושה את זה בדרכה שלה.
עינב לנדאו, למשל, מעניקה לילדיה יום של כן. "יום אחד קראתי פוסט בפייסבוק על אמא שעושה 'יום כן' עם הילדים, ואז היא משחררת את הגבולות, וזה מצא חן בעיניי", מספרת לנדאו, היזמית מאחורי האפליקציה easy going family ואמא לעלמה (9) ונבו (7). "אמרתי לעצמי שכדאי לנסות, נתתי גבולות גזרה: אסור לעשות דברים מסוכנים, או שדברים מסוימים כמו אימוץ של חיה דורשים גם אישור של אבא, ואפשר לעשות גבול תקציבי כמו לדוגמה לקבוע שב-200 שקל הם יכולים לבחור מה שהם רוצים, גם אם זה יהיה רק סליים או קלפים של בראול סטארס".
יום ה"כן" של ילדי משפחת לנדאו נחגג סביב יום ההולדת של כל אחד מהם. הוא כולל ביקור בכל מקום שבו הם בוחרים (ספארי, לונה פארק) וביקור בחנות צעצועים. "כשעלמה הייתה בת 6 היא בחרה ללכת למוזיאון ואחר כך עצרנו בבית הפנקייק והיא הזמינה פנקייק ענקי עם מלא קצפת, וסיימנו בחנות צעצועים. החשש הגדול שלי היה מממתקים, אבל החלטתי שאני צריכה לשחרר".
אילו תובנות גילית בחווייה הזו?
"כשמשחררים מגלים שגם להם יש קיבולת לממתקים, והם לא יאכלו בלי סוף, חוץ מזה שמדובר רק ביום אחד, ונזק לא ייגרם. אותו הדבר לגבי הצעצועים. הם בוחרים משהו שהם אוהבים ושמחים בו וזהו. כשמשחררים ילדים מבינים שגם להם יש גבולות. בסופו של יום יש תחושה של שחרור גם לי וגם לילדים".
לנדאו מדברת על זרימה ללא התנגדויות. "אנחנו רוב הזמן בהתנגדויות, גם אם הילדים ישחקו באותו היום מבוקר עד הערב בטלפון כי זה מה שהם רוצים, זה משחרר אותנו, מעבר לכך שזה גם לא יקרה, הם עוצרים, מבלי שנעצור אותם. כמה טוב היה לנו כמבוגרים אם גם לנו היה את 'יום הכן', שבו כולם היו אומרים לנו כן והכל היה בזרימה".
לנדאו טוענת שאמירת כן מחזקת את הקשר בין ההורה לילד ומעמיקה את ההבנה של ההורה את הילד – של מה הילד היה רוצה שיהיה לו באופן חופשי ואיפה מגבילים אותו. "מעבר לכך זה יום כייפי, הם מחכים ומתרגשים", היא ממשיכה. "הייתי ממליצה לעשות את זה מגיל 6, כשהילדים יכולים לעשות את הבחירה שלהם. הבקשות והרצונות משתנים בהתאם לגיל. אם בעבר הם בחרו לונה פארק או סופרלנד וחנות צעצועים, עכשיו הם רוצים שתרד מהפרק המלחמה על המסכים".
ואיך את חווה את זה?
"אנחנו כהורים רוצים שהכל יהיה בשליטה, וביום הזה את מאבדת שליטה מרצון, ומעבירה אותה לילד. את צריכה לזרום איתו ולא להיות זו שמנהלת את הדברים. היפוך תפקידים יכול להיות חוויה כיפית".
"אני עוזרת להם להשיג מה שהם רוצים"
"כשמיקה נולדה המצאתי את הרעיון יום אמא-בת", מספרת סיגל הורנפלד (53), מאמנת להתפתחות אישית ועסקית באמצעות אופנה, ואם לשתי בנות ליה (21) ומיקה (19). "הרעיון היה למצוא זמן איכות עם ליה, שלא תרגיש שלקחו את כל תשומת הלב של אמא. עם הזמן לכל אחת מהן היה יום אמא-בת. לרוב זה סביב יום ההולדת, ואם הן מבקשות ממני יום כזה, להיות איתי לבד, אני יודעת שהן רוצות לדבר איתי על משהו". הורנפלד מציינת שהתקשורת בינה ובין בנותיה רק השתפרה. "זה מאפשר פסק זמן ונותן את האפשרות להסתכל רק על הילדה ולהקשיב רק לה, באופן נקי לחלוטין ולא ביחס למישהו אחר, את מאה אחוז שלה. בזכות המנהג הזה, הן הבינו שאין ביניהן תחרות, כל אחת מקבלת מה שהיא צריכה ומה שטוב ונכון לה, וזה יצר וחיזק גם את הקשר ביניהן. הישג נוסף הוא שהן לא מקנאות אחת בשנייה".
יום אמא-בת שהורנפלד עושה לבנותיה כולל פעילויות בהתאם להעדפות של הבנות. עם ליה, שהיא טיפוס אמנותי, הן היו הולכות למוזיאונים, ועם מיקה לסרטים או פעילויות אקסטרימיות. "ככל שגדלו זה תמיד כלל שופינג. הייתי מקציבה להן תקציב ונותנת אפשרויות בחירה".
הימים המיוחדים האלה מצטרפים לתקשורת מאוד פתוחה שהורנפלד מנהלת בבית. היא ביקשה מבנותיה כשהיו ילדות, שאם הן לא רוצות ללכת לבית הספר שלא יתרצו בתירוצים שונים, והיא תתן להן יום לנוח. "ברגע שנתתי לגיטימציה שהן יכולות לקחת יום חופש, הן כמעט ולא ביקשו. כשאת נותנת למישהו אחריות הוא לוקח בשתי ידיים, ומרגיש שיש לו משהו שהוא צריך לעמוד מאחוריו. כשאת אומרת וכן ואת אסרטיבית ויודעת מה את רוצה מעצמך, זה עובר ומחלחל הלאה".
גם אורית צמח היא אמא משחררת, עם השקפת עולם מרעננת על יחסים עם הילדים. היא לא רואה את העובדה שהיא נענית לרצון ילדיה כמלחמה או כניעה לבקשות, "אלא כרצון משותף לממש רצונות ופנטזיות שלהם, ואולי גם שלי כילדה, כי הרי לא היה לנו השפע הזה שיש להם", אומרת צמח (41) עורכת ספרים ומחברת ספרי ילדים ("מי גנב את ציצת הזנב? ו"הפעמוניקים"), גרושה ואמא לשניים: ניב (10), רן (8).
איך בפועל זה עובד?
"אין יום רשמי שבו אני מחליטה להגיד כן, זו יותר האווירה החיובית שבה אנחנו חיים".
היא מספרת שגם הוריה רוב הזמן נהגו להשיב בחיוב על בקשותיה. "סמכתי על ההורים שלי שכשאני מבקשת משהו תהיה לי דרך להגיע אליהם ולהשפיע. במישור הזה גם לילדיי יש את היכולת להשפיע עליי. אין אצלי מראש מחסומים או התנגדות לבקשות. התחושה היא שיותר משהם מבקשים אני רוצה מראש לתת".
את מציבה גבולות?
"בגלל שהרוב הוא בעשייה משותפת, ברגע שאני אומרת 'לא' כמעט שלא מתווכחים איתי. לא היו לי סצנות איתם, כמו לדוגמא צרחות והשתטחויות על הרצפה. קיים אמון הדדי שהם יודעים שאני עוזרת להם בדרך כלל להשיג את מה שהם רוצים, ואם אני אומרת לא יש לי סיבה טובה, זו מערכת יחסים שנבנית ככה. הילדים שלי שומעים הרבה 'לא' בכל הנוגע לזמן מסכים וטלפונים ניידים. אני מגבילה בזמנים, גם התנהגות בחברה, נימוסי שולחן וכבוד למבוגרים. אני עומדת על כך שיהיה להם טאקט ושיתבטאו בצורה מכבדת, כאן אין הנחות, מצד שני הם יכולים לפתוח מולי כל נושא ולשאול כל שאלה, הכל פתוח".
צמח מודה שלא תמיד הייתה כזו אמא משחררת, אך הגיעה לשם בזכות הניסיון שלה באימהות ובהוראה, אופטימיות וקריאה מרובה של ספרי הדרכה להורים. "ליקטתי הרבה טיפים מספרים ומתוכניות של סופר נני והם באמת עבדו. אני חושבת על הדברים ועושה רפלקציה עצמית כל הזמן".
איך הפתיחות הזו באה לידי ביטוי?
"במהלך החופשה ראינו את הסרט 'גברת דאוטפייר', ובאחת בלילה היה ברור שהולכים לישון. אבל הם ביקשו לשחק, כי זה היה טבעי בשבילם. אמרתי לעצמי שאני יכולה להתעקש ולהגיד 'לא', אבל גם יכולה לזרום איתם בכיף כי חופש, ותהיה להם חוויה שהם יזכרו לעוד הרבה זמן".
צמח מוסיפה שהיא גם משתפת את בניה בחייה כדי לייצר תקשורת פתוחה. "אני מספרת להם על הספרים שאני עורכת וכל מיני דברים שקורים לי בחיים, ואני לא משקרת להם. אם אני לא רוצה לספר משהו אני אומרת שלא מתאים לי לספר. צריך כל יום לעבוד על הדברים ולראות איך אפשר להגיד את ה'כן' וה'לא' כך שהם יתאמצו בשביל דברים, ושיעריכו את הכן".