"השבוע ראיתי את המוות מול העיניים", אומר רימון טובין בן 50 (כמעט) מאור יהודה. "ביום רביעי בחצות בלילה, בכביש בין אור יהודה לקריית אונו פגענו ברכב. הרכב שלי במצב של טוטל לוסט, הרכב השני התהפך ללא פגע ובו היו שני צעירים. הכל בגלל התקף זעם של בני היקר שנולד עם אוטיזם".
רימון ובנו יובל, בן 20, חזרו מביקור בכותל. יובל חזר בתשובה לפני מספר שנים, והכותל הוא אחד המקומות האהובים עליו. אלא שלעיר העתיקה בירושלים יש השפעה קשה על יובל. עם הכותל הוא התמודד יפה, אבל הוא התקשה להתגבר על המעבר ברובע היהודי. השניים יצאו מירושלים ב-23:00, וטובין העיר לבנו שבפעם הבאה יצטרכו לסיים את הביקור מוקדם יותר.
"ההערה שלי שבפעם הבאה כדאי שנצא מוקדם יותר עצבנה אותו, והוא תיאר לי ברעד וכעס, שוב ושוב: 'יש לי זרמים בכל הגוף, אני רוצה להרביץ לך. ניסיתי להרגיע אותו תוך כדי, ואפילו עשינו עצירה בתחנת דלק עד שחשבתי שחלף הזעם'", מספר טובין.
לירושלים הם נסעו עם מלווה, אדם שלישי. "החזרתי את המלווה לפתח תקווה, והמשכתי לנסוע לכיוון ביתי, באור יהודה. חשבתי שהוא נרגע. 10 דקות מהבית, כל המאמצים שלי היו מכוונים להמשיך את הנהיגה ורק להגיע הביתה בשלום. חשבתי שמכאן הכול יהיה בסדר בכל זאת, אנחנו ממש עוד רגע בבית. אבל הזעם לא חלף. כשחזרנו לאוטו הוא שוב צעק ונופף באגרופיו בעצבנות בכיסא לידי. בדיוק אחרי שהורדנו את המלווה, יובל התחיל להתרעם ולקח לו זמן להירגע".
יובל, שמתרגל דמיון מודרך, ידע להגיד לאביו שהוא מתקשה לשלוט בעצמו. טובין עצר בתחנת דלק, בניסיון להרגיע את הרוחות. "ובכל זאת, כשהמשכנו את הנסיעה. הוא המשיך להגיד ולנופף לי עם אגרופים מול העיניים ואיבדתי לרגע את הריכוז. לשנייה אחת הסתכלתי לכיוון שלו, והמסלול של הרכב הוסט יחד איתי. לפני שהצלחתי לעצור ראיתי את עצמי דוהר אל המוות בעיניים פקוחות, לוחץ על הבלמים בכל הכוח מול מכונית שטסה לעברנו. כמה שניות אחר כך הראש שלי נחבט בכריות האוויר והחגורה נדחפה לי עמוק לבטן והצלעות אז הבנתי שאני חי. הסתכלתי ימינה, והדבר הראשון שיובל עשה היה לפתוח את החגורה ולברוח בריצה כמה שיותר רחוק".
אנשים עצרו וניסו לעזור לרימון וליובל. הזמינו משטרה ואמבולנס. "כאשר התאונה קרתה יצאתי מהרכב, בדקתי שכל האיברים מתפקדים ומייד כשהשוטרים פנו אלי דחקתי בהם למצוא את יובל שהתחיל לרוץ". הם מצאו אותו שני קילומטרים ממקום התאונה, חבול ומבוהל.
יובל מפחד מאמבולנסים, בתי חולים ומיון. טובין נאלץ להתעלם מהתאונה הקשה, ולהתמקד בדאגה ליובל, שבלילי הסירנות, האורות המסנוורים והאנשים הזרים שבודקים אותו היה בעתי במיוחד. בבית החולים תוך כדי האולטרה סאונד הסחתי את דעתו בכך שהסברתי לו על האנטומיה של הגוף ומה המכשיר עושה, ולמזלי הרופאים שיתפו פעולה, ויחד עברנו את השלב הקריטי הזה. את הבדיקות שלי ביקשתי לעשות בפעם אחרת, כדי שיובל לא יצטרך להשאר בבית חולים יותר מהמינימום הנדרש".
טובין עבד עד לאחרונה כסמנ"כל טכנולוגיה וחדשנות בחברת הי טק ואף אחד ממייסדי האקתון פורום מיכל סלה למניעת אלימות ורצח נשים במשפחה. הוא מעיד על עצמו כאדם שמכיר מקרוב את הנושא של טכנולוגיה שומרת חיים. לאחרונה רימון אף התפטר כדי להוביל פרויקט חדש, "האקוטיזם".
"אוטיזם (שנגרם בגלל שינוי במבנה המוח, ולכן אין פה טיפה של האשמה כלפי האדם עם התסמונת) יכול בהחלט להיות מסכן חיים, עבור האוטיסט ועבור הסביבה שלו. התקפי זעם כמו אלה קורים אחת לכמה זמן, וקשה מאוד לשלוט בהם או בתוצאות שלהם. החיים לצד האוטיזם הופכים את המציאות לסרט אקשן שמשאיר אותך בכוננות תמידית, כי אתה אף פעם לא יודע מה יקרה ברגע הבא, מה יצית את הטריגר. פתאום הילד בורח באמצע הלילה, מרביץ, עושה איזה מעשה משוגע. אני ואשתי שרויים בחוסר אונים, כי מה אפשר לעשות כשהבן שלך מסכן את חייך?
"התאונה רק מחדדת את העובדה שאני חייב להצליח במיזם שלי. אני הופך את האתגר הענק הזה לעשייה ואני מקדיש את החיים שלי למציאת פתרונות טכנולוגיים כדי למנוע מקרים כאלה בעתיד. אני אוהב את הבן שלי יותר מכל דבר אחר בעולם, או כמו שאני אומר לו: 'אינסוף בחזקת אינסוף זה קצת לעומת כמה שאני אוהב אותך. אני מוכן להתראיין, אפילו להיחשף כדי למנוע את המוות הבא, אני בסך הכל רוצה לעזור להורים אחרים ולעשות טוב בעולם'".