ילדה שמגדלת ילד, זה מה שאומרים עליי. כן, אני עדיין ילדה, ונפלתי למקום שלא רציתי בו: להיות אמא לילד, כשאני רק בת 17. נכון, יכולתי לעשות הפלה, אבל לא הייתי מסוגלת. ידעתי שהוא כבר שם, מרגיש ושומע, רוצה לצאת לאוויר העולם.
הרגשתי אותו בועט, זז. ורציתי שיישאר.
אבל עכשיו, ארבעה חודשים אחרי הלידה, אני מרגישה לבד כמו כלב. אני וחבר שלי נפרדנו כארבעה ימים לאחר הברית, ואני נשארתי עם התינוק, עם לב שבור, מנסה לבנות מחדש את החיים שבמילא כבר נדפקו.
בגילי אני מוצאת את עצמי דואגת להכין בקבוק, מחליפה חיתולים במיומנות רבה ומלבישה אותו תוך חמש דקות. אני אוהבת את התינוק שלי.
אני רואה אותו מחייך, ורוצה לאכול אותו. אני שומעת אותו משמיע קולות, ומחבקת אותו חזק חזק. הוא אוכל לי את האף ומעיף את המוצץ מתחת לספה, דופק לעצמו את הבקבוק בראש ואז בוכה, וכמובן שהוא לא יחייך סתם ככה, מה הוא פראייר? תצחיקי אותי, תקבלי חיוך :)
כרגע אני משקרת לכולם
אבל חשבתי שזה יהיה אחרת. חשבתי שחבר שלי (יותר נכון חבר לשעבר, זה עדיין קשה) יהיה לצידי, יתמוך ויעזור. חשבתי שנהיה יחד לתמיד - עם או בלי ילד.
זה היה לגמרי לא מתוכנן, לא חשבתי על ילדים בכלל. כל מה שרציתי היה להיות איתו. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושנהיה ביחד לעד. אמר.
בסופו של דבר, הוא אמר שאני נדבקת. שאני חופרת, מעצבנת. אז הפסקתי להיצמד אליו, ואז הוא אמר שאני אדישה וקרה. לכי תביני אותם, את הגברים.
הכי כאב לי לשמוע שהוא מעולם לא אהב אותי, זה מה ששבר אותי עוד יותר. ובינתיים הוא כבר מצא לי תחליף.
אני לא מסוגלת לשכוח אותו. למה אני לא יכולה להסתפק במה שיש ורוצה את מה שכבר לא בהישג ידי?
כרגע אני משקרת לכולם: אומרת שהכול טוב, שהכל מדהים, שטוב לי ושאני מאושרת. כשבעצם אני חושבת הרבה על מוות, מרגישה שכולם נגדי. אמא שלי אומרת שמצבי הרוח שלי הם דיכאון שאחרי לידה ושהמחשבות שלי – זה נורמלי.
אני רק יודעת שבשביל הילד שלי התנתקתי מכל העולם. הוא החיים שלי עכשיו, הכל סובב סביבו.
הכל התחיל כשאבא שלי ברח
מתי התחלתי להתחרפן? איך הגעתי למצב שבגיל 16 ו-11 חודשים הבאתי ילד לעולם?
הכל התחיל כשאבא שלי ברח, כן, ברח במובן הפשוט של המילה: לקח את כל הכסף, והשאיר אותי, את אמא שלי, אחי ואחותי - בלי כלום.
הפסקתי ללמוד ויצאתי לעבוד כדי לעזור בבית. ואז הכרתי אותו. הוא בכלל לא היה הטיפוס שלי, אבל עברתי אז פרידה כואבת מחבר, וחיפשתי נחמה. התאהבתי בו. אני עדיין אוהבת אותו.
לילד שלי לא אספר עליו כלום. הוא לעולם לא יידע על אבא שלו. הוא יגדל ללא אב, אבל אני אשתדל שלא ירגיש בחסרונו.
אני יודעת שזו רק ההתחלה ואני יודעת שזה לא יהיה קל. אבל לפחות יש לי את הילד הזה. הוא הדבר היחיד שיש לי ואני יודעת שהוא יאהב אותי, ויהיה רק שלי תמיד.
אולי בעצם כל זה לטובה, אולי ככה זה אמור להיות.
ומי יודע מה יהיה בעתיד. כרגע, זה מה יש.
>> לטלנובלה הקודמת: בעלי מתעלל בי, אני רוצה מאהב
כל הסיפורים במדור אמיתיים. פרטים בסיסיים משתנים על מנת למנוע זיהוי
רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? כתבו אלינו