היום אני בת 22 וחצי, אבל הסיפור שלי מתחיל בגיל 17. התחלתי אז - קצת מאוחר יותר מכולם - את גיל הטיפש-עשרה והכרתי את מי שהיה חבר שלי באותה תקופה. הוא היה גדול ממני בשנה וקצת. בחור חתיך, בליין, מבוקש, מגניב, ששכר דירה עם אחיו במרכז העיר. נלחמתי עליו עד שהיה שלי.
בגיל 18 גיליתי שאני בהריון ממנו. בדיוק שבוע לפני הגיוס שלי לצה"ל. סיפרתי לו. הוא היה מופתע, אבל התגובה שלו הפתיעה אותי עוד יותר. הוא אמר לי: "מאמי, מה שתרצי, אני איתך".
דוד שלי פסק: את עושה הפלה
התחוללה במוחי סערת רגשות. "מה לעשות? להשאיר או לא?", חשבתי. ואז סיפרתי לחברותיי שהאיצו בי לבצע הפלה.
"לא כדאי לך, מאיפה יהיה לך כסף?", הם אמרו לי. "החבר שלך יזרוק אותך ואף אחד לא יתחתן עם רווקה וילד". זה עוד יותר בלבל אותי.
גדלתי אצל סבא וסבתא שלי עם דודים שלי, והחלטתי לספר למשפחתי.
סיפרתי קודם לסבתי. "מה שתחליטי יהיה, רק תזכרי שאני זקנה ולא יכולה לתת לך עזרה", היא אמרה.
ואז דוד שלי, ששימש עבורי כדמות אב פסק: "את עושה הפלה, נקודה". בלי להתייעץ איתי, בלי לשאול להחלטתי ולא להחלטת בן זוגי.
יום הגיוס הגיע ונאלצתי לספר למ"פ בטירונות שאני בהריון ואיני יודעת מה לעשות. זאת האיצה בי גם לבצע הפלה. היא יצרה קשר עם דוד שלי שקבע לי תור להפלה.
הגעתי איתו לחדר הניתוחים, שם גררו אותי לבצע בדיקת אולטרסאונד. ראיתי את העובר שלי דקות אחדות לפני שעוקרים אותו ממני.
הוכנסתי לחדר ניתוח, הבטתי על הפרוז'קטור שמעל ראשי והתחננתי לאלוהים שמשהו יבוא וימשוך אותי משם ולא ייתן לי לבצע את ההפלה הזו. אני לא רוצה לעשות את זה. ובעוד המסכה הייתה על פני נרדמתי.
למה לא הקשבתי ללב שלי?
התעוררתי כמה שעות לאחר מכן, כשכבר הכל נגמר. התמלאתי בכי וכאב. רציתי למות. למה הקשבתי לכולם אבל לא הקשבתי ללב שלי?
חזרתי לבסיס לאחר שבוע החלמה, אבל בסופו של דבר עזבתי את הצבא. כשחזרתי הביתה לא יכולתי להסתכל על דוד שלי, ועזבתי גם את הבית.
האשמתי את כל העולם במה שעשיתי במקום להאשים את עצמי על כך שהקשבתי לדעתם ולא הלכתי עם הלב שלי. ניסיתי לברוח מהמציאות במקום להתמודד איתה.
עד היום הכאב חונק אותי.
>> במדור הקודם: אני מאוהבת בבחור שהכרתי בטלפון
כל הסיפורים במדור אמיתיים. פרטים בסיסיים משתנים על מנת למנוע זיהוי
רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? כתבו אלינו