אחותי הקטנה, המתוקה והאהובה שלי, מתגרשת. היא הספיקה להיות נשואה שנתיים בסך הכל, ולהביא לעולם תינוקת מקסימה – שאולי רק בשבילה היה שווה כל זה.
חשבתי שהיא תצליח להתעלות מעל הסטטיסטיקה של המשפחה שלנו, אבל התבדיתי. כעת היחיד שנשאר נשוי אצלנו הוא אחי הצעיר.
הוריי התגרשו כשהיינו מאוד קטנים. למעשה, אני לא זוכרת אותם חיים יחד; במציאות שאני מכירה תמיד היו לי שני חדרים, שני אוספים של בובות, וכפול דמי כיס. הייתי ילדה מאוד שמחה בחלקה כי לא הכרתי משהו אחר, וגם כשאצל חברות שלי ראיתי אבא ואמא שגרים יחד, הרגשתי שהאחרים חריגים והמשפחה שלי היא הנורמלית.
מה שקרה בהמשך חיי כבר פחות משמח: מאז גירושיהם, אבא שלי הספיק להתחתן ולהתגרש פעם שנייה, אחי הגדול התגרש לפני מספר שנים, אני עצמי התגרשתי די מזמן, ועכשיו הגיע תורה של אחותי להתגרש. אני מסתכלת עכשיו על מה שאני כותבת ואני שמה לב כמה פעמים מופיעה המילה הזאת, להתגרש. אלה החיים שלנו, נראה כאילו זה הדבר היחיד שאנחנו יודעים לעשות במשפחה – להתפרק ולהצטמצם משנה לשנה.
מה דפוק אצלנו? הפסיכולוגית שלי אומרת ש"מדובר במקריות ותו לא". היא טוענת שיש המון מקרי גירושים היום, ויש משפחות שסובלות מזה יותר, ויש שפחות. אבל לדעתי קללה רובצת על משפחתנו, קארמה רעה, ואני כבר לא יודעת איך להתמודד עם זה.
המשברים במשפחה רק קירבו בינינו
הגירושים שלי היו קשים מאוד. ודווקא חשבתי שלי זה לא יקרה, שאני אצליח לנהל מערכת יחסים טובה עם האיש שבחרתי. לצערי זה לא עלה בידי. מפאת פרטיותן של בנותיי לא ארחיב, רק אספר שהייתה שם רמאות גדולה, ובנוסף גם בגידה מצדו (אם כי הסטוץ שלו היה רק טריגר, הפרידה שלנו הייתה מתרחשת בכל מקרה). מהסיפור הזה למדתי שאני תמימה מדי, סומכת על גברים בעיניים עצומות כמו ילדה קטנה.
היו לי אז הרבה לילות ללא שינה, עם המון דמעות וכסף רב שנשפך על עורכי דין - עד שהוא ניאות לחתום על ההסכם. חשבתי שהכל מאחוריי, ניסיתי לפתוח דף חדש עם הבנות.
אבל אז אמא שלי סיפרה לי שאחי עומד להתגרש, וכולנו לא האמנו. בניגוד אליי – אצלו אפילו לא היו שום כתובות על הקיר. רק בדיעבד התברר שהוא לא היה מאושר עם אשתו, ושהפרידה ריחפה תמיד באוויר. אני ואשתו היינו חברות די טובות, כך שהתדהמה שלי הייתה כפולה; היא מעולם לא סיפרה לי על בעיות ביניהם, ואני מדגישה: מעולם!
מהסיפור של אחי למדתי שאף פעם אי אפשר לדעת מה קורה אצל זוג בחדרי חדרים, כשדלת ביתו נטרקת – גם אלה שנראים הכי מאושרים ורגילים - יכולים יום אחד להטיל פצצה ולהוציא את האמת לאור.
בהמשך התגרשה גם דודתי האהובה - שהיא כמו אחות גדולה בשבילי. אבא שלי נפרד מאשתו השנייה הרבה קודם.
אבל למרות המשברים שפקדו את משפחתי, ואולי דווקא בגללם - אנחנו מאוד מלוכדים. זה הרבה בזכות ההורים שלי, ששומרים עד היום על קשר טוב ביניהם, ובשנים האחרונות אפילו נהיו קצת חברים.
איכשהו אחרי כל משבר, התקרבנו ותמכנו זה בזה. אצל אחי היה גם סיפור של נפילה כלכלית וכולנו התגייסנו לעזור לו, היינו מאוד מאוחדים ואני יכולה לומר שאפילו גיליתי אצלו צדדים שלא הכרתי קודם, והיום אני רק מעריכה אותו יותר.
מרגישה שהיא מתגרשת בגללי
אבל עכשיו כשזה קורה לאחותי, זה שובר לי את הלב אפילו יותר מהגירושים שאני עברתי. זה בלתי נתפס בעיניי שהילדה הזאת עומדת לחוש על בשרה את מה שאני עברתי, אני מרגישה בתקופה זו ממש כאילו אני מתגרשת שוב, ויותר גרוע.
אני גדולה ממנה במספר שנים ותמיד הייתי לה כמו אמא שנייה; כשאמא שלנו יצאה לעבוד אני טיפלתי בה; כשהציקו לה בבית הספר היא עלתה לכיתה שלי כדי שאגן עליה; בצבא כשהיא עברה תקופה לא קלה הייתי לצדה, ואני גם מצאתי לה את עבודת הסטודנטים הראשונה שלה. אמא שלי תמיד אמרה שממש לקחתי עליה חסות, וזה נכון, היא פרויקט חיים בשבילי. עם השנים וככל שבגרנו, הפכנו לחברות הכי טובות וגם אני נתמכתי בה לא פעם.
ואני גם זאת שעודדה אותה לצאת עם בעלה; בתחילת הקשר שלהם היא לא הייתה בטוחה בו, הביאה אותו לארוחה משפחתית ושאלה מה דעתי עליו. ואני דווקא התלהבתי, אמרתי שהוא עושה רושם מצויין, שהם נראים מתאימים וחמודים יחד. היה להם גם ריב מאוד גדול ואני הייתי הגורם המפשר.
מי יודע, יכול להיות שאם לא הייתי מביעה את דעתי עליו ואם לא הייתי מפייסת ביניהם, היא הייתה מחליטה להיפרד ממנו כבר אז. זה ברור שהיא מתגרשת עכשיו בין השאר גם בגללי - אחות גדולה ודפוקה בלי שום אינטואיציות לגבי גברים והחיים בכלל.
אמא שלי שבורה לחתיכות. היא בוכה לי בטלפון כל יום – "איך זה קרה גם לה", "מה נעשה", אומרת לי כל מיני דברים קורעי לב. היא מאשימה את עצמה, אומרת שהילדים שלה מתגרשים בגלל ש"למדתם את הדפוס הזה ממני ומאבא".
זה בולשיט, ההפך הוא הנכון; דווקא בגלל שההורים שלי גרושים רציתי שהנישואים שלי יצליחו, ומבחינתי עשיתי הכל כדי שלפחות אצלי זה לא ייגמר ככה.
אני לא יודעת מה יהיה עלינו. כולנו מרוסקים. אני מרגישה שאם עד עכשיו שרדנו את המכות שנחתו עלינו – הסיפור של אחותי עוד ישבור את כולנו. אני גם לא יודעת מה לספר לילדות שלי, אובדת עצות מול כל השאלות שלהן. איך להסביר שדודה נוספת במשפחה מתגרשת? איך להסביר שהן לא יראו יותר את הדוד שלהן?
תיכף מתחילה תקופת החגים. במשפחה שלי היא תהיה עצובה מתמיד.
>> לטלנובלה הקודמת: "גיליתי שחמותי בוגדת בבעלה"
לכל הסיפורים במדור
חיים בטלנובלה? רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? צרו קשר