אבישי בן שנתיים וחצי. מספיק זמן עבר בכדי לעמעם את זכרון טיפולי הפוריות שעברתי במשך חמש שנים, מספיק זמן (כמעט) בכדי לנסות לשכוח את הניתוח הקיסרי המזעזע שעברתי, ואפילו מספיק זמן על מנת להדחיק את הדיכאון שהייתי שרויה בו כמעט חצי שנה לאחר הלידה.
לקרקע פוריה זו נדחקים קרובי משפחה ושלל אנשים שאת שמם אני בקושי זוכרת, ומתחיל את פעולתו מכבש הלחצים שאמור לגרום לי להתחיל ולתכנן את הרחבת התא המשפחתי.
"תראי איזה חמוד הילד שלך. לא מתחשק לך עוד אחד?"
בלי לחשוב אני עונה את התשובה הראשונה והאמיתית שעולה לי בראש: "לא. ממש לא!"
"ואת לא רוצה בת? תתארי לך תינוקת חמודה כמו אבישי, רק בוורוד?"
אני נזכרת איזו נערה מעצבנת הייתי בגיל ההתבגרות ושוב עונה במהירות: "לא. ממש לא"
"את יודעת שמחקרים הוכיחו שלילדים שגדלו ללא אחים קשה יותר להתמודד עם החיים? הם לא יודעים מה זה לחלוק אהבה ורכוש. הם מאוד מפונקים"
ניסיתי להיזכר שוב בעצמי כילדה עם אחות גדולה ואחות קטנה. מה זה אהבתי לחלוק דברים עם אחרים. כשקיבלתי חבילת שוקולד מסבא צבי, למשל, מיד הכנסתי אותה לתיק בית הספר וחיכיתי לרגע בו כולם ילכו ואוכל לאכול אותה לבדי, או כשבן דוד של אבא שלי הביא לכל אחת מאיתנו את אותה מתנה בדיוק, ואמא שלי צחקה ואמרה לו "אוי,הגזמת. יכולת לקנות פאזל אחד והן היו משחקות בו במשותף". הוא צחק עוד יותר ואמר "מהכרותיי עם הבנות אני חושב שעדיף ככה".
"לילד יחיד משעמם רוב הזמן, אין לו עם מי לשחק וההורים צריכים להעסיק אותו כל הזמן"
"הבנתי", אני עונה. "אז להביא לעולם עוד ילד למרות שאני בכלל לא מוכנה לכך, רק בכדי שלאבישי תהיה תעסוקה?"
והם לא מרפים, "תחשבי, הוא יהיה בודד ועצוב"
"תגידי לי", אני שואלת את הדוברת הנחמדה. "באמת נראה לך שכל מי שאין לו אח או אחות הוא בודד ועצוב? אין חריגים? אין יוצאים מהכלל?"
היא לא עונה, ואז אני מדמיינת לעצמי את אחותי הגדולה ואותי באחת המריבות הגדולות שלנו, כפי שרק ילדות בנות 8 ו-10 יכולות לריב. ריב אלים ביותר הכולל משיכות בשיער, שריטות ציפורנים ובעיטות שלא מביישות לוחם נינג'ה צעיר. מצד שני, היו לנו גם שלל רגעי אושר, אבל אני מאוד מצטערת, זאת עדיין לא סיבה להכניס את עצמי להרפתקה שאיני מוכנה לקראתה.
פעם גם אני רציתי שלושה
אחת מחברותיי הטובות עוברת טיפולי פוריות בהתמדה יתרה, וזאת למרות שיש לה כבר שני ילדים. הדחף שלה להיכנס להריון לקראת ילד שלישי, זהה לדחף שהיה לה לפני לידת הילד הראשון. מבחינתה, שני ילדים בלבד זו גזרה שהיא אינה יכולה לחיות עימה. האושר לא יהיה מושלם עד שתהיה אמא לשלושה ילדים. היא עוברת את הטיפולים הקשים מבלי להתלונן כי היא יודעת שאם היא תעז לבכות ולהתלונן על הקשיים, באותו רגע בעלה יפסיק לתמוך בהחלטתה ויעשה כל שיוכל בכדי לגרום לה להפסיק את הטיפולים. אני לא מעזה להעביר עליה ביקורת, אבל לאחר כל טיפול כושל אני כל כך כואבת את כאבה. מדוע למרות הסבל היא ממשיכה לנסות? האם העובדה שיש לה כבר שני ילדים אינה משנה דבר?
אין שבוע שעובר מבלי שמישהו ילטף לי את הבטן וישאל האם אני בהריון, אין שבוע שעובר מבלי שאדרש לחזור מייד למיטה, לקרוא לבעלי ולעבוד על ילד שני, וברגע שאסיים את פרויקט הילד השני עליי לעבור מיד לפרויקט הילד השלישי, כי אחר כך יהיה מאוחר ואחר כך אני אצטער על זה ואחר כך אני אבכה כל חיי על הפספוס הגדול, כי ילד אחד זה טוב, שני ילדים זה טוב מאוד, אבל שלושה ילדים זה מעולה.
ואתם יודעים מה? פעם גם אני הייתי כזו. לפני שהפכתי לאמא באמת דמיינתי את עצמי מגדלת שלושה ילדים, בדיוק כפי שאמי גידלה שלושה ילדים, ופחות או יותר כפי שמקובל לחשוב איך צריכה להראות משפחה ישראלית ממוצעת. אבל הפער בין איך שראיתי את האמהות (לפני היותי אמא), לבין איך שאני רואה את הדברים היום, גדול מאוד. והפער בין הדרך הממוצעת שיש לעבור בכדי להפוך לאמא לבין המציאות כפי שהיא במקרה שלי, גדול עבורי עוד יותר.
אני יודעת שזה מאד אופנתי לקטר לכל מי שרק מוכן לשמוע שלהיות אמא זה דבר קשה, אז מה לעשות שזה גם נכון? אני אוהבת את בני יותר משיכולתי לדמיין ואתן למענו את חיי. אני משתדלת למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר עם חיוך גדול ולהנות ככל האפשר גם מהצדדים הפחות נעימים בהורות, אבל מה לעשות, אני לא רוצה עוד ילד! אני לא חושבת שיש בי את כוחות הנפש להתחיל הכל מההתחלה, אני לא חושבת שאני מסוגלת (נפשית) לספק לתינוק חדש את כל מה שמגיע לו לקבל.
לפני לידת אבישי, בכל פעם שראיתי תינוק קטן ליבי היה יוצא אליו. הרגשתי בכל נים מנימי גופי כיצד אני רוצה להיות אמא, ידעתי שזה הייעוד שלי. היום כשאני רואה אמא מחזיקה תינוק קטן, אני מחייכת לעברה חיוך רחב ומאושרת עבורה.
"איך זה לא עושה לך חשק?"
שואלות החברות (לרובן 2 עד 4 ילדים), ואין לי תשובה. דבר אחד ברור לי, שאם אלו תחושותיי, אף טיעון בעולם לא יגרום לי להיכנס שוב להריון.
כל מה שיש לי לומר לאותם מעודדים מסביב – תפסיקו! זכותי להודות לאלוהים על ילד אחד מקסים שקיבלתי ולהחליט שלי באופן אישי זה מספיק.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן
>> בטור הקודם: לא מחסנים את הילדים? זה רק בזכותי
לכל הטורים של מאירה ברנע