לפני כשבוע פגשתי באקראי חברה שלא ראיתי מספר שנים. מיד שלפנו טלפונים והשווצנו בהנאה מרובה כל אחת בבנה. באחד הסרטונים שהראתה לי, הופתעתי לראות את בנה בן השנה (המהמם ראוי לציין) זוחל בחול, כל בגדיו מלוכלכים ולידו שני חתולים שראו ימים יפים יותר. הבטתי בה במבט מזועזע. לא יכולתי להסתיר את התדהמה שאחזה בי באותו הרגע. הבגדים שלו היה מלאי בוץ ולאורך כל הסרטון הוא ניסה ללטף את החתולים ונגע בהם שוב ושוב. חברתי שנבהלה מהפרצוף המזועזע שלי אמרה "אל תדאגי, יש מכונת כביסה ואמבטיה, הכל יורד". אבל אני עדיין לא נרגעתי. היא הכניסה את הטלפון לתיק, "מזל שלא הראיתי לך עוד סרטונים, יש לי כאלו שלא היית עומדת בהם".
נותרתי לעמוד לצידה בעוד הבעת פניי ממשיכה להעיד על הזעזוע העמוק שבו הייתי שרויה. רק לאחר מספר דקות בהן ניסיתי לארגן את מחשבותיי, הבנתי עד כמה היא ואני שונות זו מזו באופן גידול הילדים.
להפתעתי, במקום לשטוח בפניה האשמות וטענות לרב, התבהרו לי כמה אמיתות על עצמי ועד כמה אני קיצונית בנושא, ולליבי החלו להתגנב רגשות אשם כבדים על כך שאני לא נותנת לבן שלי לגדול כמו ילד אמיתי.
בבית אני לא כזאת, באמת
אבישי שלי בן שנתיים ורבע ומעולם לא ישב בארגז חול. רק המחשבה עליו משתכשך לו להנאתו בתוך ארגז חול מלא כנימות, חרקים וגללי חתולים וכלבים גורמת לי לחלחלה עמוקה. בעוד חודש הוא ילך לראשונה לגן וכנראה שאצטרך להתמודד עם הפחד הזה. (שקלתי לתת לו שמיכת פיקניק קטנה למקרה שיחליט להיכנס לארגז החול, אבל אני לא רוצה לפגוע במעמדו החברתי).
בתוך הבית אני מתנהלת אחרת לגמרי. מגיל צעיר אבישי הסתובב בבית חופשי ומעולם לא הפריע לי לראות כיצד הסלון הופך תוך שניות למקום הכי מבולגן, ולעיתים גם הכי מלוכלך בעולם. שמעתי סיפורים על הורים שמרוב דאגה לבית ולניקיונו שיכנו את התינוק בלול לאורך רוב שעות היום ובכך פגמו בהתפתחותו. אבל בבית אני מרגישה בטוחה הרבה יותר מאשר מחוצה לו.
אני מנסה להיות הגיונית, באמת שאני מנסה, אבל אני לא רואה שום דבר טוב שייצא מזה שאבישי ייגע בכל מיני דברים מזוהמים ואני אשב בצד ואצפה בו בחוסר מעש.
מה הם אותם דברים מזוהמים אתם שואלים? אני אתן דוגמא. בשבת האחרונה הלכנו לגן שעשועים (לשמחתי, בשנים האחרונות צצו כפטריות אחרי הגשם שלל גני שעשועים שמרופדים במשטחי גומי צבעוניים במקום בחול המסורתי). אבישי התנדנד להנאתו בנדנדה ובזאת שלצידו היתה ילדה. אבישי ניסה לטעום את ידית המתכת של הנדנדה ואני לא הסכמתי. לעומתי, האמא האחרת אפשרה לבת שלה ללקק כל חלק בנדנדה וזה בכלל לא הזיז לה.
אגב, לדעתי מרגע שאבישי עבר את גיל שנה התקדמתי מאוד ואני גאה בעצמי שכבר הפסקתי לנקות את הנדנדנות במגבונים לחים לפני שאבישי יושב עליהן. בערך באותה תקופה פרועה אפילו אפשרתי לו לשבת ישירות על הדשא ולא על שמיכה (אמנם רק למספר דקות כיוון שהוא התחיל לאכול את הדשא, אבל בכל זאת).
הכל מתחיל באמא
אני גם מאוד משתדלת לא לפגוע ברגשות הציבור, אבל לפעמים זה פשוט מתפרץ. לפני כשנה בערך הייתי עם בני אצל חברה שלי. הבן שלה התלהב מאוד מהמוצץ של אבישי שהיה מונח על השולחן, אז הוא פשוט לקח אותו והכניס לפיו. אני בתמימות מייד הרתחתי מים בקומקום החשמלי וניקיתי את המוצץ היטב במים רותחים. מתבונן מהצד היה עשוי לחשוב שבנה של חברתי חולה במחלה מדבקת. היא הביטה בי כאילו אני איזו פסיכית. כשהבן שלה חזר על המעשה ושוב לקח את המוצץ והכניס לפיו (למרות שהנחתי את המוצץ במקום נסתר), התביישתי לעשות זאת שוב. פשוט הכנסתי את המוצץ לתיק ונתתי לאבישי מוצץ אחר.
מאוחר יותר כשסיפרתי על כך לבעלי, הוא טען שלא הייתי צריכה לנהוג כפי שנהגתי ושאני סתם מגזימה. אבל מדוע עליי לנהוג בבני אחרת משהייתי רוצה שינהגו בי? אני לעולם לא אשתה מכוס או מבקבוק שמישהו אחר שתה בו לפני. גם בבית הספר, בעיקר בטיולים שנתיים, הייתי מעדיפה למות בצמא מאשר לשתות מפה לפה. בצבא מישהי ביקשה לשתות מהמימייה שלי. נתתי לה את המימייה ונותרתי במשך שלוש שעות ללא מים.
הקוסמטיקאית שלי סיפרה לי שהיא גידלה את ילדיה בסטריליות, ובילדותם הם חלו הרבה יותר מילדיה של אחותה שגדלו בקיבוץ ומגיל אפס זחלו בדשא ובחול, בילו ברפת, בדיר ובלול, והמערכת החיסונית שלהם הייתה מעולה. אבל מה לעשות שאני לא מסוגלת? האם ילד בן שנתיים חייב ללטף כל מיני שפנפנים ואוגרים בפינות ליטוף?
אגב, גם את זה ניסיתי. נסעתי עם אבישי לאחד המקומות בהם ניתן לפגוש חיות קטנות. נכנסנו לתוך פינת ליטוף של חיות שדה חמודות, שפנפנים, ארנבונים, אוגרים וכו'. החול היה מטונף והחיות נראו מותשות ממבול הילדים שרצו לגעת בהן. ארנב לבן שהיה בידיה של ילדה קטנה התחנן על נפשו וניסה לברוח. ראיתי עשרות הוריהם מצלמים את ילדיהם בהתלהבות, אבל אני לא יכולתי לאפשר לאבישי להיכנס למשטח הסרחוני הזה. לא הצלחתי להבין האם אני מקנאה בהורים שפשוט מרפים ומשחררים את ילדיהם לעולם מבלי לדאוג או האם אני האדם השפוי היחיד במקום. לקחתי משם את אבישי וברחתי.
טוב נו, אז הגזמתי. קצת
בסופו של דבר הבנתי שאני מגזימה ושניתן למצוא דרך ביניים. זה קרה כשאני ובעלי לקחנו את אבישי לים. אבישי התהלך לו בהנאה על החוף והתיישב. הוא נגע בחול בידיו, והחול, כדרכו של חול, נדבק לו לידיים. הוא הרים את שתי ידיו מזועזע וצעק "אמא, לכלוך! איכס", וניגב את החול בבגדיו. התיישבתי גם אני על החול (למרות שאני שונאת חול ים) וחייכתי. "אבישי זה חול, זה לא לכלוך. זה חול". אבישי חזר אחריי "חול, חול".
בעלי הצטרף אלינו וביחד בנינו ארמון גבוה. לראשונה מאז שאבישי נולד חזרנו הביתה כשכולנו מלוכלכים וחול הים מילא את הבית. אבל כמו שחברה שלי אמרה, יש מכונת כביסה, יש אמבטיה, ובעלי הוסיף "יש גם מטאטא".
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן