ילדים בשואה (צילום: Keystone, GettyImages IL)
חשבתי שהגעתי לסף העצבות שליבי מסוגל להכיל | צילום: Keystone, GettyImages IL

אני חושבת שקשה לתאר במילים כמה אובססיבית הייתי מילדות לנושא השואה. היום במבט לאחור, כשאני נזכרת בילדה ובנערה שהייתי, אני מניחה שניתן להשתמש במילה "טרוף" על מנת להגדיר את ההתנהגות שלי.

כשהייתי בת עשר ישנתי באחת השבתות אצל עדי חברתי. בבוקר יום שבת התעוררתי מוקדם מהרגיל, ומכיוון שלא רציתי להעיר אף אחד, ניגשתי לסלון וחיפשתי קלטת וידיאו שאוכל לצפות בה עד שכולם יתעוררו. מכל הקלטות שהיו בביתם (והיו להם המון!) בחרתי בסרט שהיה האהוב עלי ביותר בילדותי – "הבריחה מסוביבור". עד היום קשה לי לשכוח את המבט ההמום על פניהם של הוריה של עדי שמצאו אותי יושבת בסלון ביתם בשבת שגרתית לחלוטין וצופה דווקא בסרט הזה. כמובן שברגע שכולם התעוררו, הם מייד כיבו את הווידאו  ולאורך כל היום המשיכו לנעוץ בי מבטים מוזרים.

אני רציתי לשמוע, היא לא רצתה לספר

סבתא אחת הייתה לי משם, סבתא שושנה ז"ל, שסירבה בתוקף להסגיר בפניי ולו פרט בודד מקורות חייה. בכל פעם שנפגשנו התחננתי בפניה שתספר לי על מה שעברה במחנה "ברגן בלזן", וככל שניסיתי לחטט בפצעי העבר, כך היא המשיכה לשתוק, וככל שהתבצרה בשתיקתה, כך ניסיתי למצוא את מבוקשי במקומות אחרים.

קראתי כל פיסת מידע שהייתה בהישג ידי, החל מספרי הלימוד שלי ושל אחותי הגדולה, דרך ספרי עיון כמו "פרגול צלב הקרס" וביוגרפיות על היטלר שהיו בספריה הביתית, ועד ספרים שהשאלתי מהספריה העירונית ובהם תיאורים מזעזעים שבהחלט לא מיועדים לילדים ואילו אני התחלתי לקרוא בהם כשהייתי בת 9.

בתקופת התבגרותי יום השואה היה ליום קדוש בו אני יושבת מול הטלוויזיה עם מדריך השידורים בידי ובמשך עשרים וארבע שעות צופה בכל מה שהמוח מצליח לעכל. אני חושבת שאין סרט שואה אחד שאיני מכירה בעל פה, אין תכנית תיעודית ששודרה בערוצי הטלוויזיה שלא ראיתי מספר פעמים. בכל שנה בסיומו של יום השואה, כשחזרו הערוצים לשדר תוכניות רגילות שאינן קשורות לשואה, כעסתי והחמצתי פנים, "זהו? רק יום אחד וכבר חוזרים לשגרה? איך זה ייתכן?!"

ככל שהתבגרתי האובססיה גדלה איתי, כך שכל מי שמכיר אותי ומעוניין להרחיב את ידיעותיו על אותה תקופה חשוכה בהיסטוריה, יודע שהוא יכול לפנות אליי ולקבל סקירה מהירה ומקצועית יותר מבוויקיפדיה.

הספריה הביתית שלי התהדרה עד לאחרונה ביותר מארבע מאות ספרי עיון ועדות, במקביל המשכתי לאגור בכפייתיות תמונות של בני משפחתה קרובים ורחוקים שנרצחו בשואה ובכללן תמונות שהוברחו מ"ברגן בלזן" שאותן "השאלתי" מסבתי ללא ידיעתה כשהייתי בת 12.

יום אחד גם אבישי ירצה לדעת

נהוג לומר שעל מנת לנסות ולהבין במעט מהי השואה, צריך להתמקד בסיפור אחד של אדם אחד, כיוון שהראש לא מסוגל לעכל רצח מזוויע של שישה מליון איש. אבל אני חשבתי שהצלחתי להבין הכל ולחוש הכל גם בלי  להתמקד. בכל שנה ביום השואה נתקפתי עצב עמוק, הזלתי דמעות עד קצה גבול יכולתי וחשבתי שהגעתי לסף העצבות שליבי מסוגל להכיל.

בדצמבר 2009 השתנו חיי, ילדתי את בני אבישי. במהלך חופשת הלידה, קיבלתי הזמנה ממקום עבודתי להצטרף לסיור במוזיאון יד ושם. קצת שמחתי על האפשרות להתאוורר מהבית והחיתולים וחשבתי שיהיה מעניין לסייר ולשמוע הרצאות בנושא שמרתק אותי כל כך הרבה שנים. מבחינתי הכל היה שגרתי, אך דבר לא הכין אותי לקראת החוויה שבפניה עמדתי.

ההתחלה הייתה טובה. המרצה הייתה מעניינת, היא דיברה בלהט על הרעיון הארכיטקטוני שעל פיו נבנה המוזיאון ועל התחושות שהוא אמור להעביר למבקרים בו ואני הקשבתי לה מרותקת. לפתע, במהלך הסיור ראיתי באחד החדרים תמונה בצבעי שחור לבן של אישה מבוהלת האוחזת בין ידיה תינוק בוכה. צעדתי צעד לאחור, התבוננתי היטב בתמונה והתחלתי לרעוד בכל גופי. ואז, בשבריר שנייה הרגשתי שבפעם הראשונה בחיי אני מתחילה להבין את  המשמעות האמיתית של השואה.
בדרך כלל בסרטים שראיתי ובספרים שקראתי הרגשתי עצבות גדולה ודמעות תמיד חנקו את גרוני, אבל מעולם לא פרצתי בבכי קולני כמו בפעם הזו. רצתי לשירותים ופשוט מיררתי בבכי. יש לה תינוק ביד, חשבתי לעצמי.

מאירה ברנע ואבישי (צילום: תומר ושחר צלמים)
רציתי לחבק אותו ולא לעזוב לעולם. מאירה ואבישי כשהיה תינוק | צילום: תומר ושחר צלמים

נזכרתי בבכיו של אבישי בימים הראשונים לחייו כשרצה לאכול, בכי חזק, מזעזע וקורע לב. תמיד השתדלתי להשביע את רצונו מהר ככל שיכולתי. ניסיתי לחשוב מה הייתי עושה כאמא בזמן השואה, לו התינוק שלי היה בוכה ולא היה לי איך לעזור לו. לא יכולתי להירגע. לא הייתי מסוגלת להמשיך בסיור. רציתי לרוץ הביתה, לחבק את אבישי ולא לעזוב אותו יותר לעולם.

לאורך השעתיים הבאות הלכתי מאחורי הקבוצה בשתיקה. לא רציתי שיחשבו שאני מזלזלת, אבל לא יכולתי להמשיך להקשיב למדריכה. באותו היום נגדעה האובססיה.
מאז שהפכתי לאמא אני לא מסוגלת לקרוא ספרי שואה, לראות סרטי שואה או לשמוע סיפורים ועדויות מן השואה. אפילו את הטור הזה כתבתי בקושי רב.
את "ספריית השואה" שהייתה בביתי העברתי לבן דודי איציק, שגם הוא ניחן באותה אובססיה שהיתה מנת חלקי לאורך השנים. גם הוא יודע כמוני לדקלם בעל פה כל מילה ומילה מאנציקלופדית השואה.
את ימי השואה האחרונים מאז לידתו של אבישי העברתי בביתי כשאני מאזינה לשירים שקטים ועם טלוויזיה סגורה.

אבישי אוהב להתבונן בתמונות שבאלבום הביתי, הוא גם מזהה בתמונות את סבתא שושנה ז"ל אותה לא זכה להכיר. אני בטוחה שבבוא העת ישמע עליה רבות. כשיגדל, אני מניחה שהטלוויזיה תחזור ותיפתח ביום השואה על אף הקושי. זהו חלק בלתי נפרד מהיותו יהודי שגדל וחי בארץ ישראל.

>> "אמא, כשיהיה לי לחם אשלח לך": מכתבים של ילדים מהגטאות