לפני מספר ימים מצאתי בתיבת הדואר מכתב מטריד המיועד "להורי התלמיד אבישי ברנע".
פתחתי בבהלה את המעטפה וגיליתי שמישהו בעירייה הגיע למסקנה שאבישי צריך להירשם כבר בימים הקרובים לגן עירוני. הבטתי ב"תלמיד" שישב בסלון על השטיח ותלש בפעם האלף את פינוקי מתוך הספר שלו.
"אל תגידי לי איך לחנך את הבת שלי"
בספטמבר אבישי יהיה בן שנתיים ושמונה חודשים. עד עכשיו הוא נשאר בבית עם אבא שלו וסבתא שלו, מעולם לא עם מישהו שאינו בן משפחה.
ידעתי שזה אמור לקרות מתישהו אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.
בעודי קוראת את המכתב המצורף בו מודיעים לי שאם אבישי לא יהיה גמול מחיתולים הוא לא יוכל להתחיל בשנת הלימודים (מיד בהתחלה איומים?), הטלפון שלי מצלצל. חברתי הדר מודיעה לי שמחר עליי להתייצב בביתה ושעלינו לחפש גן לבנה המתוק בן החמישה חודשים. (כמובן שלפני ההודעה היא קצת בוכה ומקללת את כל העולם על כך שהיא חייבת לחזור לעבודה ושאין באפשרותה להאריך את חופשת הלידה).
לפני שאתחיל בתיאור המסע המפרך אני רוצה לציין שהכל אמיתי, ושהטור אינו מתאים לבעלי לב חלש.
אל הגן הראשון נכנסנו יחד שמחות ועליזות. קיבלנו עליו המלצות רבות ומכיוון שגם אני חשבתי לרשום את אבישי לגן פרטי ולא לגן עירייה, שמחתי לגלות שפועלות בו כמה קבוצות גילאים, ושהגן אמור להתאים גם לתינוק שלה וגם לפעוט שלי.
הגננת פתחה לנו את הדלת עם חיוך. עוד לפני שטרחה לדבר איתנו היא התנפלה באהבה על ילדינו הרכים. נשיקה, חיבוק ועוד נשיקה. "הכי חשוב זה חום ואהבה, עזבו את כל השאלות על סדר יום ואוכל. תזכרו רק שתי מילים – חום ואהבה".
קול של ילדה צורחת נשמע מהחדר השני. לאחר כשתי דקות, כשראיתי שאיש לא ניגש להרגיע את הילדה, העזתי לשאול את הגננת: "למה לא ניגשים לילדה שבוכה בחדר השני?"
מיד נמחק החיוך מפניה. "זאת הילדה שלי ואת לא תגידי לי איך לחנך אותה, הבנת?" כן. הבנתי. יצאנו מהמקום במהירות בדרכנו לגן הבא.
זה גן ילדים או גן חיות?
הגן השני התאים יותר לגיל של אבישי. הילדים ישבו מהופנטים מול טלוויזיה ענקית וצפו בדי.וי.די של הפסטיגל. "תגידי", שאלתי, "בגן הזה צופים הרבה בטלוויזיה?"
הגננת חייכה. "לא, מה פתאום. בקושי 20 דקות ביום". באופן מפתיע זו התשובה שקיבלתי מכל הגננות. באופן מוזר במהלך שיטוטינו, הדר ואני הגענו לגנים בדיוק באותן עשרים הדקות שבהן הילדים צופים בטלוויזיה. ממש נס.
כשעמדנו לצאת הגננת תפסה את חברתי לשיחה: "פתחתי בשנה שעברה קבוצה שמתאימה גם לגילאים של הבן שלך. כדאי לך להירשם. זאת קבוצה קטנה של ארבעה עד חמישה תינוקות". הדר נדלקה. היא חזרה שוב לגן. בשלב כלשהו הגענו לנושא האוכל. הדר הבחינה שאין בגן כיסאות שמתאימים לתינוקות. הגננת חייכה. היא הוציאה מאחת המגירות חוטי קשירה "מה הבעיה?", שאלה. "אני מושיבה אותם בכיסא רגיל וקושרת אותם לכיסא". הדר ואני הבטנו בה מזועזעות.
"מה את עושה?", שאלתי. היא לא הבינה מדוע אני מבוהלת. "זה בשביל הביטחון שלהם. שלא יפלו מהכיסא". היא הראתה לי תמונות של ילדים קשורים לכיסאות וחשבה שמשום מה התמונות האלו ישכנעו אותנו להישאר במקום יותר מרבע שניה. ברחנו. לפני שהיא תקשור גם אותנו ותכריח אותנו לצפות בפסטיגל.
כשנכנסנו לגן השלישי שוב ראינו ילדים בערך בגיל של אבישי, ושוב הגענו בדיוק בזמן שבו הם צופים בטלוויזיה. הדר התעניינה היכן נמצאת קבוצת הגיל הצעירה. "יש לי כרגע רק ילדה אחת בת חמישה חודשים", חייכה הגננת. "היום בעלי שומר עליה בבית שלנו שבקומה למעלה".
בגן הרביעי קיבלו את פנינו סירחון וצחנה (הבהרה: אלו לא שמותיהם של הגננות) ובנוסף לכך כלב מפחיד ורועש. בתוך הגן היו שפנים, תוכים, ארנבות וצב. בקושי הצלחנו לאתר את הילדים. אני מניחה שניתן היה לשנות את הכיתוב בשלט שבחוץ, מגן ילדים לגן חיות.
הילדים בחצר, הגננת קוראת עיתון
בגן החמישי אין דלת שמפרידה בין חדר המשחקים למטבח. במטבח יש תנור. בתנור הגננת מחממת בורקסים לכולם. "תגידי, מה אם אחד הילדים יגע בתנור החם בטעות?"
הגננת שוללת את האפשרות: "הם לא יגעו. הם יודעים שהתנור חם". תשובה יפה. שאלתי את הבן של הדר אם הוא יודע שהתנור חם. בתגובה לשאלתי הוא התעטש.
לגן השישי אפילו לא נכנסנו. כבר כשעמדנו בשער ראינו המון ילדים משתוללים בחצר ואילו הגננת ישבה בצד עם כוס קפה וקראה עיתון (למען האמת עבודתה של הגננת היא עבודה קשה מאוד, הייתי אומרת שאפילו אחת הקשות ביותר שישנן, אולי היא עיינה במדור הדרושים? אני יודעת שזה מה שאני הייתי עושה לו הייתי במקומה).
בגן אחד היו מסמרים שבלטו מהקירות, בגן אחר היו מדרגות שיורדות למרתף ללא שום שער שימנע נפילה המונית של ילדים, בגן נוסף היו רק לולים ולא נראה שמישהו מאפשר לתינוקות לעשות משהו מחוץ ללול.
אבל המשותף לכל הגנים הוא, שבכולם הגננת נפנפה באהבה ובחום שהילדים מקבלים, ולא, התנור החם לא אמור להיות חלק מצוות הגננות.
חזרנו הביתה מבוהלות. הדר החליטה להפסיק לחפש את הגן המושלם ולהתמקד בחיפוש מטפלת ואני לעומת זאת הקראתי לאבישי את הספר "סיר הסירים" ושאלתי אותו האם הוא מוכן להתחייב בפניי כבר עכשיו שעד ספטמבר הוא יהיה גמול מחיתולים.
ניסיתי להסביר לו שבלי התחייבות כזו מצידו אני לא אוכל לרשום אותו לגן העירייה. הוא לא ממש שיתף פעולה.
ועכשיו, פסיכולוג
כשהתקשרתי לאחותי הגדולה בוכה היא הבהירה לי שאני קצת סתומה ושביום אחד לא מוצאים גן לילד. היא לא הבינה איך כל הדברים הכי מוזרים קורים רק לי.
למחרת לקחה אותי לגן שבו היו שני ילדיה. כבר מהשנייה הראשונה הרגשתי שמצאתי גן ראוי לאבישי. כל הילדים נראו מאושרים ונראה שהם מאוד אוהבים את הגננת. אין בגן טלוויזיה ואין בו תוכים או מסמרים, יש בו חום ואהבה, והגננת נשבעה לי שלא קושרים שם ילדים.
זהו – רשמתי את אבישי לגן. אפילו השתכנעתי לרשום אותו כבר עכשיו במקום בספטמבר. בקרוב אבישי יתחיל ללכת לגן, יהיו לו חוגים, תהיה לו גננת. אני אצטרך ללמוד שלא הכל נמצא תחת שליטתי. הוא כבר ילד גדול. הצילו. אחרי שמצאתי גן, עכשיו אני הולכת למצוא לעצמי פסיכולוג.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן