כשהייתי קטנה טבעתי בבריכה. אני לא זוכרת בת כמה הייתי (וגם נסיונות לברר את הגיל המדויק עלו בתוהו), ואני גם לא יודעת אם הזכרונות שצפים לנגד עיניי מאותו אירוע מדוייקים, או שמא אלו הפרטים ששמעתי ממה שסיפרו לי הם שיצרו את התמונות הללו בראשי - אבל לפעמים זה חוזר אליי פתאום. תחושת המחנק וחוסר האונים. אני זוכרת יד שאוחזת בי בפתאומיות ומושה אותי מן המים.
מסתבר שהתהפכתי עם הגלגל שהיה חגור למותניי, ומכיוון שהיה צורך ללבוש את הגלגל באמצעות גופייה שהיתה מחוברת אליו, לא היה לי כל סיכוי להיחלץ בעצמי. האירוע הסתיים עם נקע בקרסול של אמי (שקפצה לבריכת הפעוטות על מנת לחלץ אותי), טראומה קשה לי, וגלגל אחד שיצא מכלל שימוש, ושנים לאחר מכן יצא מהתקן והפסיק להימכר בחנויות.
רק שלא יחליק במדרגות
אבישי בן שנתיים וחצי. כשלושים שנים בערך עברו מאז האירוע המדובר, והגיע הזמן להתגבר על הטראומה ולא להנחיל אותה לדורות הבאים. בהחלטה של רגע רכשתי מנוי לבריכה לאבישי ולי. חוששת ורועדת צעדתי דרך שער הבריכה וחזרתי בחיים בשביל לספר.
זהו סיפורה של אם חרדתית בפוסט-טראומה על ילד חמוד שאוהב מים, בריכה אחת והמון פחד (אגב, לקוראים שעוקבים אחרי הטורים שלי, ברור לכם שגם אם לא הייתי טובעת בבריכה בגיל צעיר, עדיין הייתי היסטרית, כן?):
ובכן, יצאתי מהבית עם תיק ענקי ומאובזר לכל מקרה שלא יבוא: בגדים להחלפה המספיקים לשבוע, כמות שתייה שיכולה לספק את צורכו של שבט בדואי במדבר לכל תקופת הקיץ, כובעים, מצופים, גלגל ים, מגבות וחלוקים.
השעה הייתה חמש וחצי אחר הצהריים, הבריכה מקורה, האוויר חמים ולאחר חמש דקות סיימתי למרוח על אבישי ועליי חצי בקבוק של קרם הגנה מפני השמש.
אבישי התרגש מאוד ויחד נכנסנו לבריכת הפעוטות. למביט מן הצד היה מתגלה המחזה הבא: שני ילדים בני שמונה רצים וקופצים בשובבות וזורקים זה על זה כדורים, אמהותיהם יושבות בסמוך לבריכה וצופות בהם בהנאה, ילדה נוספת צפה להנאתה בתוך גלגל, צחוק והנאה ממלאים את הבריכה, כמה פסטורלי. אה, ואמא היסטרית מחזיקה בכח בבנה הקטן שמנסה לצאת לחופשי.
לכל מקום שהבטתי ראיתי: ס-כ-נ-ה. מהמדרגות ושפת הבריכה החלקלקים, דרך הילדה שעלולה להתהפך בכל רגע ולטבוע ועד שני הילדים המגודלים שבחרו בבריכה כמגרש המשחקים הפרטי שלהם, הם והכדורים הקטלניים שהשליכו לכל עבר. כל המקום נראה לי לא בטוח במיוחד. ורק אני פעלתי בשיקול דעת, ולא עזבתי את אבישי לרגע.
פחדתי שהוא ייפול עם הראש אל תוך המים ולא יידע להתמודד עם הסיטואציה, פחדתי שאחד הילדים הגדולים יבעט בו בטעות, פחדתי שהוא יפתח את הראש במפגש מסוכן עם שפת הבריכה. לא הבנתי איך האמהות האחרות יושבות להן בנחת ורק עוקבות מרחוק על הנעשה. קינאתי בהן על הרוגע והשלווה.
בתחילה אבישי לא התקומם ונהנה מנוכחותי הצמודה, אבל לאחר כרבע שעה הוא ניסה להתרחק ולהרחיב את מעגל חופש התנועה הפרטי שלו. ניסיתי להסתיר את הלחץ וההיסטריה. הבטתי ביתר הילדים שהצטרפו בינתיים לבריכה, חלקם קטנים ממנו, יוצאים, רצים, קופצים ומשחקים והבנתי שאין ברירה, צריך לשחרר.
עזבתי את אבישי וידעתי שתוך חמש שניות מרגע השחרור הוא ירוץ, יחליק, ייפול עם הראש ישר אל תוך המים בהפתעה. הוא יצטרך לקום לבד, להתאושש מהמפגש הפתאומי עם המים בתוך הפה והאף, ולי אסור להתערב.
אבישי התרחק, ואכן לאחר כמה רגעים כתוצאה מאיבוד שיווי משקל רגעי הוא נפל עם הראש ישר אל תוך המים. הוא קם ורץ לעברי משתעל ונשנק עם דמעות בעיניו וביקש לצאת החוצה.
עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע: לאחר שנתתי לו חיבוק קצר, התחלתי לצחוק. אבישי הביט בי מבולבל. הכנסתי גם אני את ראשי למים והמשכתי לצחוק, והוא הצטרף אליי. השפרצנו מים אחד על השני ולאט לאט התרחקתי ממנו שוב.
בחרתי בטווח גדול מספיק שיאפשר לו עצמאות, אך קרוב דיו בכדי לזנק לעברו בשעת הצורך.
הוא קיפץ בהנאה, שיחק עם ילדים אחרים, צלל, נפל, השתעל, התרומם. מדי פעם ילד כזה או אחר לא רצה לשחק איתו והוא לא נעלב אלא חיפש לו חבר אחר.
בכל נפילה, בכל צלילה, בכל מכה קטנה שקיבל, הרגשתי איך אני מאבדת שבריר מחיי, אך נלחמתי בעצמי ואפשרתי לו להתגבר בעצמו על כל המכשולים הקטנים שבדרך.
היית רוצה אמא פחות חרדתית?
לאחר שלוש שעות חזרתי הביתה הלומת קרב. הרגשתי כאילו מישהו היכה בכל גופי, כאילו טרקטור גדול וצהוב דרס אותי, כאילו עדר היפופוטמים שעט לעברי ונחלצתי בעור שיניי. אבישי, לעומת זאת, חזר שמח ומאושר מפזר חיוכים לכל עבר, ופיזז לו בהנאה שיר על בריכה שלמד בגן.
בלילה, במיטה, ניסיתי להבין האם כרטיס המנוי שלנו לבריכה יהפוך לאחר יום אחד בלבד למוצג ארכיוני. שיחזרתי בראשי את מאורעות היום, חוויתי מחדש כל קפיצה של אבישי למים, כל זינוק של ילד בוגר מעליו, כל נפילה, כל שיעול, ודווקא בגלל הפחדים שאיימו לשוב ולהשתלט עליי ידעתי שאני חייבת לחזור לבריכה כבר למחרת.
אבישי לא אשם שהוא נולד לאחר חמש שנים של ציפייה, הוא לא אשם שהוא בן יחיד, הוא גם לא אשם שכמעט טבעתי בבריכה כשהייתי בערך בגילו. ייתכן ולו הייתה ניתנת לו אפשרות, הוא היה מעדיף להיוולד לאמא חרדתית פחות. אבל התפקיד שלי כאמא הוא ללמד אותו להיות עצמאי ובעל בטחון. לחץ והיסטריה לא יעזרו במקרה הזה.
אז אם אתם מחפשים אותי אני לא כאן, אני בבריכה, מתרגלת נשימות ונשיפות, ולומדת שיעור חשוב לחיים. תאחלו לי בהצלחה.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן