אני זוכר את בית החייל כמקום שישנתי בו אולי פעם אחת במהלך כל השירות הצבאי שלי, זה היה באיזה נסיעה שהתארכה לצפון, ונתקעתי בקריית שמונה. אבל יש חיילים, כמו אייל, שבית החייל הוא הבית שלהם. "אני גר בבית החייל כבר שנתיים וחצי. ישן בחדר עם עוד 4-5 חיילים אחרים, תלוי מי לא בבסיס. כבר התרגלתי לזה, וזה ממש בסדר גמור, אין לי אף טענה, ההיפך. החיילים האחרים הפכו עם השנים לחברים והם קצת כמו בני משפחה כי אין לי משפחה כאן. אבא שלי נשאר בחו"ל, הוא פרופסור שם. הוא ניסה לעלות לארץ אבל כאן מצא רק עבודה בניקיון, אחרי כמה שנים התייאש וחזר. אמא שלי נפטרה לפני כמה שנים. אני נולדתי בארץ, וכשהייתי בן 17 החלטתי לחזור לצבא". "למה חזרת?" שאלתי, והוא ענה בביטחון "אני מרגיש שזאת הארץ שלי, המולדת שלי. אבא שלי, למרות הכול, חינך אותי לציונות. רציתי לשרת את המדינה, להגן עליה".
הוא משרת בבסיס ברמת הגולן, עד לא מזמן היה עשרה ימים בבסיס ואז 3 ימים בבית החייל, לקראת השחרור הוא יוצא יותר. על הרגליים הוא נועל עכשיו נעלי ספורט שקיבל בהשאלה מחבר, "אין לי כרגע כסף לקנות נעליים חדשות. גם מעיל לחורף אין לי, אז גם כשאני בחופשה מהצבא, אני לובש את המעיל הצבאי, זה בסדר, לא נורא". בתור חייל בודד הוא מקבל 1,450 שקלים לחודש, והכסף הולך לסלולר, לאוכל, לקנות משהו קטן. "אני מסתדר, איכשהו, אתה יודע, הכול יקר פה. לפעמים בא לי לצאת לבלות, לשתות משהו בפאב, לקנות משהו. יש לי אולי הרבה פחות ממה שלחברים שלי שיש להם כאן הורים, אבל זה בסדר. חבל שאני לא מצליח לחסוך כלום, אבל מה לעשות, אין לי משפחה שתעזור".
14 שקלים הם ההבדל בין חייל רעב ומבויש לחייל שמתקיים בכבוד
לפני חמש שנים בערך צילמתי כתבה ל"אולפן שישי" שבה סיפרו חיילים בודדים שהם רעבים, שבסוף השבוע אין להם שום דבר לאכול, חיילים חזרו משירות קרבי לסוף שבוע עם בטן מקרקרת. בעקבות הכתבה ההיא הורה אז שר הביטחון ברק לשנות את המציאות הזאת באופן מידי וקרא "להסדיר בדחיפות את אספקת המזון לבתי החייל ברחבי הארץ". האוכל נשאר בסופי שבוע כרגיל, הבעיה היא באמצע השבוע. "ארוחות הבוקר והערב שנותנים כאן לחיילים בחינם הן בסיסיות. ארוחת הצהריים החמה, שהייתה הארוחה העיקרית, היא עכשיו בתשלום". מישהו בצבא החליט לחסוך, ולגבות 14 שקלים מכל חייל לארוחה. למי שלא חי במצוקה כלכלית, 14 שקלים זה סכום שנשמע זניח, אבל ללא מעט אנשים הסכום הזה משמעותי, והוא ההבדל בין חייל רעב ומבויש לחייל שמתקיים בכבוד.
אז מה קרה כאן? איך התקבלה ההחלטה הזאת? מישהו בצבא עשה חישוב קר ומצא שהמשימה הזאת גדולה על צה"ל? או שאולי זה סתם חוסר תשומת לב?.
"מה תעשה אחרי השחרור?" שאלתי את אייל, "אני רוצה ללמוד. אעשה מכינה. אבל קודם צריך לעבוד ולחסוך קצת". "ואיפה תגור?" שאלתי, "אני אמשיך לגור כאן. נותנים לנו להישאר פה עוד 3 חודשים אחרי השחרור, ואח"כ נראה".
מהעמותה בירושלים הוא חזר עם כסף לנעליים ולמזון, ואז עלה אוטובוס בדרך חזרה לבית שלו, לבית החייל. אייל חזר למיטת הקומתיים בחדר עם עוד ארבעה חיילים, למקום שבו חיילים מוותרים לפעמים על ארוחת צהריים, כי היא עולה להם 14 שקלים. "סוחבים כמה שעות עד ארוחת ערב, מתרגלים".
תגובת דובר צה"ל והאגודה למען החייל:
״בבתי החייל מוגשות ארוחות בוקר וערב, ללא ארוחת צהריים, לאור העובדה שהחיילים המתגוררים בהם נמצאים במהלך היום בבסיסים. עם זאת, לאור פניות בודדות של חיילים לקבלת ארוחות צהריים בבתי החייל הסדירו גורמי צה״ל את הנושא מול האגודה למען החייל, ונקבע שבמקרים חריגים יוכלו החיילים לסעוד ללא תשלום בבית החייל בו הם מתגוררים".