בבית העלמין הקטן שבקצה הקיבוץ אותו הקימה, עין כרמל, נאספו כמה עשרות אנשים. היו שם בני משפחה, חברים ובני המשק. כשאתה הולך לעולמך בגיל כזה, כבר לא נותרו רבים שילוו אותך בדרכך האחרונה. מהחבורה הוותיקה נותרה רק פשקה, שתמיד כונתה "הצעירה שבחבורה". בגיל 100 היא התיישבה ליד הקבר הפתוח והמתינה. היא אחרונת הדור ההוא, דור האנשים שאיבדו כמעט את כל משפחתם בשואה ובאו לכאן, להקים את המדינה הזאת.
בדיוק 100 שנים הפרידו בין סבתא בת שבע לבין הבת הקטנה שלי, אריאל. עצובה לי המחשבה שהקטנה רק התחילה את חייה וכבר פספסה, היא לא תזכה להכיר אותה באמת, את האישה החכמה, החזקה והעקשנית הזו, שהייתה לה חכמת לב גדולה. לאורך השנים פגשתי עשרות אנשים שדיברו עליה בעיניים בורקות. סבתא הייתה מוכנה לעשות בשביל אחרים את מה שאנחנו לא מוכנים לעשות לפעמים אפילו עבור הקרובים לנו ביותר.
סבתא שלי חיה כל חייה חיים של צניעות ושל אהבת האדם. היו לה שני ילדים ועוד שניים שאימצה. היא הגיעה לארץ הזאת במטרה לבנות כאן חברת מופת והקדישה את כל-כולה לרעיון הקיבוצי. החלום אולי הצליח, אבל לא תמיד כמו שהיא רצתה.
"סבתא שלך שינתה את חיי"
לפני 15 שנה, בטיול של "אחרי הצבא", סבתא שלחה אותי לישון אצל "מישהי שאני מכירה בארגנטינה". "היא כמו משפחה", אמרה. דפקתי על דלתה של אישה זרה שלא דיברתי את שפתה, ומלמלתי באינטרקום "בת שבע, בת שבע...".
האישה פתחה את הדלת ואירחה אותי כמו שמעט אנשים אירחו אותי אי פעם. "סבתא שלך", אמרה לי בבליל של מילים באנגלית, יידיש וספרדית ובהבעת פנים מלאת חיים, "סבתא שלך שינתה את חיי, אני מחזירה לה רק קצת". וזה סיפור קטן, אחד מיני רבים.
בכמה חיים של אנשים נגעה, כמה חיים שינתה? אני לא באמת יודע. אני מכיר רק חלקי סיפורים, בטח לא את כולם. יש את הסיפור על הנערה שהגיעה לבית ההבראה שסבתא שלי ניהלה בפולין, כשהייתה בת 22. אותה נערה נכנסה להריון מרומן מזדמן עם בחור, וכדי לעשות הפלה היא הייתה זקוקה לכסף שלא היה לה. הריון מחוץ לנישואים היה ככל הנראה מסיים את סיכוייה להקים בימים ההם משפחה. סבתא שלי הסירה את השעון שקיבלה מאבא שלה, מה שהיה אולי מזכרת אחרונה ממנו, ונתנה לרופא בשביל שיבצע את ההפלה. "זה יכסה את העלות?" שאלה, והוא הנהן ולקח אותו. "החיים של אותה אישה", סיפרה אחר כך, "היו חשובים הרבה יותר מכל דבר חומרי".
היה קר בבית העלמין. רוח של פברואר נשבה בעת שנשמעו ההספדים הרבים. כל אחד סיפר משהו על סבתא בת שבע, וכולם בעצם סיפרו את אותו הסיפור.
הבטתי בשורת הקברים, עברתי על שמות האנשים שאני זוכר במעורפל מילדותי, אלה שהיה להם ייעוד אמיתי בחיים, ושאלתי את עצמי מה הייעוד של הדור שלנו?
על קברו של סבא שלי כתוב ש"היה איש ישר". החלקה הצמודה לקבר שלו המתינה לה 10 שנים. מידי פעם היא הייתה מבקשת לבוא לכאן, לראות שהמקום הזה נשמר בשבילה, כדי שתוכל, כשיגיע יומה, להיטמן ליד האיש שכה אהבה.
את מקומו בחייה תפסה מריה, מטפלת פיליפינית מסורה עד אין קץ שליוותה אותה בשנים האחרונות. מריה הייתה לבושה בהלוויה בשחור, ידיה רעדו ודמעות זלגו מעיניה ללא הפסקה. הבטתי בה ותהיתי האם אנחנו מאבדים משהו כבני אדם ברגע שאנשים אחרים הם הדואגים בשמנו לדור ההורים שלנו. האם משהו ברגש שלנו מתקהה כשאישה ממדינה זרה היא שמלווה אותם בלילות הארוכים והכואבים? כנראה שכן.
חיי, כמו חייה, נטועים כאן
כשנכנסתי בשערי הקיבוץ בדרך להלוויה, הבנתי שהשורש האחרון של המשפחה שלנו במקום הזה נגדע. אין לי יותר בני משפחה כאן. הוריי עזבו מזמן, בהמשך עזבו גם כל האחים שלי. עצרתי לרגע את הרכב מול חדר האוכל הישן, זה שהייתי רץ כילד על רחבת הדשא שלפניו, שנראתה הייתה לי פעם כמעט אינסופית. בימי הקיץ היו מקרינים סרטים על המסך הגדול שכבר איננו. הבטתי שמאלה וראיתי את הצריף שפעם הייתה בו מאפייה. סבתא הייתה באה לכאן ואופה עוגיות, ואז מכניסה אותן לקופסת פח ומניחה במגירה במטבח שלנו. נדמה היה שזאת קופסה שאי אפשר היה לגמור את תכולתה, כי רגע לפני שהייתה מתרוקנת היא הייתה ממלאת אותה מחדש. ניסיתי להיזכר בריח שעלה מהמאפיה ולא הצלחתי, אבל חשבתי לעצמי שאולי כבר אין לי במקום הזה משפחה - אבל השורשים תמיד יהיו באדמה הזאת. כמו חייה, גם החיים שלי נטועים כאן, ותמיד יהיו. אז אולי לא תהיה לי סיבה ברורה לפנות שמאלה בכביש החוף הישן, לעבור את מטעי הבננות, את בניין המועצה ואת המפעל בדרך למרכז הקיבוץ, אבל אני בטוח שאמצא אחת כזו.
על הספה הקטנה בחדר שלה, המשקיף לשדות הקיבוץ, היא ישבה וקראה את העולם, ותמיד אמרה שהכי חשוב שנהיה בני אדם. ועכשיו היא תיטמן כאן, בקצה השני של אותם שדות, בבית הקברות שקוראים לו "גן עדן", איך לא.
אחרי שהסתיימו ההספדים נשאו את סבתא אל הקבר, באוויר עמד ריח של אדמה ספוגת גשם. אחרי שכיסו אותה בעפר, עברו אנשים והניחו פרחים אדומים על קברה הטרי. במערב שקעה שמש ענקית אל תוך השדות וכולם התפזרו.
ניגשתי להיפרד ממנה בפעם האחרונה. זהו, אני כבר אינני ילד, ואינני נכד, אין לי יותר סבים וסבתות, אבל יש בי משהו שנצרב עמוק מדרכה ומעולמה של סבתא בת שבע. מהחיפוש האינסופי אחרי משמעות בחיים האלה.