הרבה לפני שהיו לי ילדים, ידעתי שהמשימה הכי קשה בחיים היא חינוך. רק שאז, עוד לא הבנתי באמת את הקושי הפיזי והנפשי שכרוך בזה, אלא בעיקר חששתי מכך שבגיל ההתבגרות כל הערכים שניסיתי להנחיל להם ילכו לפח. אוי, כמה תמים הייתי, כי מסתבר שהם עושים את זה כבר בגיל שלוש. וכבר עכשיו אני יכול להגיד לכם: אני שונא לחנך!
אם היו חייזרים ביקום הזה, והם באמת היו חוקרים את ההתנהגות האנושית, הם היו מגיעים למסקנה שהורים הם טפשים. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שבכל פעם מחדש, כשהם רוצים לחנך את הילדים שלהם, הם נכנסים ללופ אינסופי בו הם עוברים בתוך רבע שעה בין חמש גישות חינוך שונות, שלרוב התוצאה הברורה שלהם היא שהילד יקבל את מה שהוא רוצה.
הנה למשל, דוגמה להתארגנות בוקר טיפוסית בבית שלנו. אני רק יכול להניח שזה כך גם בבית שלכם:
גישה חיובית
בוקר. פנים. מיטה של עלמה. היא בקול ממיס מהחדר: "אבא, התעוררתי".
"בוקר טוב יפה שלי. איך ישנת? על מה חלמת?". המחשבה הראשונה של הורה, זה שאם הוא יבוא בטוב, גם הילד יבוא בטוב. שקר. אתה הרי יודע שזה שקר. זה אף פעם לא עבד. אבל אתה ממשיך. כי זה האידיאל. ככה היית רוצה שזה יקרה.
"רוצה לשמוע על מה אני חלמתי?", אתה ממשיך ומשתף בעצמך כי לימדו אותך ששיתוף מביא לשיתוף. ואז אתה מקשיב במשך חמש דקות לסיפורי לילה ולילה ונהנה מכל רגע, אבל בשלב מסוים נועם כבר מתחיל להיות כבד בידיים, ויאללה הגיע הזמן לצאת מהמיטה.
"איזה יופי עלמה שלי. חלמת חלומות מקסימים. עכשיו בואי, הגיע הזמן לצאת מהמיטה. בואי לשירותים, תעשי פיפי ותצחצחי שיניים".
"אבל אין לי פיפי".
"טוב, אז רק תצחצחי שיניים". אמרו לי שאף פעם לא עושים עניין מפיפי. אחרת הם מבינים שאתה עושה מזה עניין וזה הופך לעניין. וחוץ מזה דיברנו על גישה חיובית, לא? למרות שאני יודע שיש לה!
תמריצים חיוביים
בשלב מסוים אתה מבין שעם גישה חיובית אף אחד לא התקדם לשום מקום ושכנראה תצטרך גם תמריצים חיוביים. "אבא, בא לי לצחצח שיניים בסלון", היא מותחת את הגבול ואת החיוכים המזויפים של אבא על הבוקר.
"בסדר עלמה, אני מסכים לך היום, כי אתמול התנהגת נורא יפה". שקר שני. אבל אומרים שצריך להתמקד בדברים החיוביים, ואני תמיד מעדיף לוותר. זה הרבה יותר קל בטווח הקצר וככה אין חשש שהם ישנאו אותך.
"הנה מאמי, שמתי לך משחה של קיטי שאת אוהבת", עוד תמריץ חיובי. אחרי שתי דקות אני רואה שהמברשת מתמהמהת מלהיכנס לפיה. "עלמה, מה קורה עם הצחצוח?!", אני תוהה בקול המיכל-דליותי שניסיתי לאמץ כבר בעבר.
"אבל (מילת הקישור האהובה על הורים) אבא, בא לי את המשחה של פו הדב", גם היא עוברת לקול התקיף שלה.
"אבל (להם המילה הזאת לא מעוררת שום רגש, אגב) את אוהבת את קיטי", אני חוזר אחורה לקול המתנחמד בתקווה שאולי הגישה הראשונה תעבוד, למרות שהיא התגלתה כשקרית. עקביות, אגב, זה הסוד לחינוך.
"כן, אבל היום אני רוצה את פו", היא אומרת בתנועה של כאילו דא (מי לימד אותך את זה ילדה כבר בגיל כזה?!).
"טוב, בסדר", אני מרצה אותה ומשכנע את עצמי שזה ויתור קטן בקרב כדי לנצח במלחמה כולה.
"רגע, אבל יש לי פיפי".
הצגות, מחזות זמר ומדע בדיוני
"וואי עלמה, את חייבת לראות מה קרה למברשת השיניים שלך", אתה מעמיד פני מתפלא. העניין הוא שזה לא העמדת פנים, באמת אין לך מושג עדיין איזה סיפור שטותי אתה הולך להמציא. "וואי אבא, מה?", היא מגיבה בהתרגשות יתרה ואתה לא מבין איך כל פעם זה עובד עליה מחדש.
"פיות לקחו אותה ופיזרו עליה משחת שיניים של פיות", אתה חותך ישר ולעניין ומפתה אותה בתנועות יד לכיור. היא מושיטה את היד אל המברשת, אתה בטוח שבזה תמו שידורינו לבוקר זה, אבל אז יש עוד אבל, ועוד רגע. "אבל רגע אבא, איפה הפיות, אני לא רואה אותן. אולי תעשה לי הצגה עם הפיות שבחדר?".
"טוב, עלמה, אבל זה רק בזמן שאת מצחצחת שיניים". אחרי זה אתה לא מבין למה זה לוקח לה רבע שעה.
תמריצים שליליים
"יאללה עלמה, הגיע זמן להתלבש. איזו חולצה את בוחרת? את זאת או את זאת?", הסבירו לי שצריך לתת לילדים לבחור בין שתי אפשרויות. ככה יותר קל להם. אלא שהיא כנראה לא שמעה על ההסבר הזה. "אמממ... אף אחת", היא אומרת. שיט, אף אחד לא אמר לי מה מסתתר מאחורי וילון מספר שלוש. "אז מה כן?", הקול שלי מקבל רטט קל של חוסר סבלנות.
"אני אבחר", היא הולכת לארון והופכת שלוש חולצות שקופלו כה יפה אמש רק כדי להוציא את חולצת הפוטר העבה שלא קשורה לשום מזג אוויר בחוץ. "אבל עלמה זאת חולצה עבה. אי אפשר ללבוש אותה. 30 מעלות בחוץ", הרטט בקולי הופך לרעד כשאני מביט בשעון שרודף אחרי עצמו במין דיוק מרגיז.
"לא, אבל אני רוצה אותה". שוב מילת הקישור "אבל". שוב המבע שאומר כאילו דא.
"די עלמה, אי אפשר את זאת. ואם את לא בוחרת חולצה עכשיו, לא בעוד רגע, לא בעוד דקה, אלא עכשיו, את לא תקבלי...", אני מנסה לחשוב מהר על מחיר ולא עונש, כי אמרו לי שלא מענישים אלא מקבלים מחיר שקשור במעשה שלהם. אבל איזה מחיר יש על אי לבישת חולצה? מצטער, אבל המוח שלי לא חד כל כך על הבוקר ואני שולף בקול רוגז "את לא תקבלי ממתקים כל היום". ומיד אחר כך תוהה איך שוב נפלתי עם עניין הממתקים. כל תזונאית אומרת שאסור להתייחס לממתקים ולאוכל כעונש או פרס. אבל מצד שני זה מחיר, אז בסדר. וזה כמעט תמיד עובד, אז בכלל טוב.
"יופי, עלמה, איזו חולצה יפה בחרנו", אני חוזר מהר לפרצוף המחייך שלי כי אני רוצה שהבוקר הזה ימשיך בצורה חיובית. "רגע אבא, בא לי לנוח". אעעעע....
רק הפעם הזאת
"אבל אבא, הן לא נוחות לי", עם דגש על ה"לא", מלרע על ה"נוחות", וטון תקיף על ה"לי", וכמובן שבין מילה למילה יש רווח של חצי שנייה כדי שאפנים יותר טוב את המסר.
מה לא נוחות! אתמול הן היו נוחות וקנינו אותן רק לפני חודש אז לא יכול להיות שכבר הרגל שלך גדלה כל כך. "אני רוצה את נעלי השבת", היא נותנת לי מבט שמזהיר מפני יציאתה של המפלצת הירוקה בעוד רגע. "לא עלמה, נעלי שבת נועלים רק בשבת", אני כבר עובר לשלב העצבים. "די! את מתנהגת הבוקר בצורה מאוד לא יפה ומאוד לא נעים לי להתארגן איתך ככה. את נועלת את הנעליים שהבאתי לך וזהו".
"טוב", היא עונה. מישהו מוכן להסביר לי איך זה הלך בכזאת קלות?! אז ההסבר, בעוד 3, 2, 1... "אבא, אני יכולה לראות קצת טלוויזיה בזמן שאתה מתארגן?".
"בסדר, אבל רק הפעם. ואני מסכים לזה באופן יוצא דופן. בפעם הבאה שתתנהגי ככה, אני לא אסכים". פחחח, עליה אני בטח לא עובד.
אבא מלמד את הבן מלמד את האבא
ועכשיו תארו לכם עולם שבו הילדים שלנו היו הולכים לישון בלי לקרוא לנו 70 פעם, הם היו מסכימים לצאת מהחנות בלי לקנות ממתק, לצאת מהבית מבלי שנתחנן אליהם ודי הבנתם את ההמשך. פייר, בהתחלה זה היה נחמד, אבל בסופו של דבר ילדים מתוכנתים זה די משעמם.
לפעמים, לנו ההורים, יש ציפייה כזאת שברגע שנבקש מהם משהו הם יסכימו לעשות אותו. אבל למה להם לעשות את זה? יש להם רצונות משלהם. וזה מקסים. אז בכל פעם שקשה לכם לחנך, כמו לי למשל, תזכרו שהם ילדים שרק עתה לומדים מהי ההתנהגות המצופה מהם, ולכם ההורים נותר רק ללמד אותם. הו כה פשוט.
"אבא, מה אתה כותב במחשב? בא לי לתת לך נשיקה". זה, אגב, האלף-בית של חינוך.