חולה כדורגל וג'ודו? בן זה לא פס ייצור

כשהייתי בכיתה ג', המורה הזעיקה את אמא שלי לשיחה ואמרה לה: "אלונה היא לא בת, היא בן. את חייבת לעשות משהו עם זה לפני שיהיה מאוחר מדי". למזלי, אמא שלי גידלה אותנו בבית שאפשר להיות בו מי שאתה. לא הייתי "בן" ולא הייתי "בת". הייתי אלונה. אהבתי לטפס על עצים, אהבתי להשתולל ולהיפצע, אהבתי חבישות גדולות (ואם אפשר כמה שיותר מלאות ביוד ופולידין – יותר טוב), אהבתי לשחק עם הבנים בכדור, אהבתי לפרק שעונים ולשחק בטרקטורים ואהבתי את הבנים. האם הייתי בן? האנטומיה של הגוף שלי תעיד שהייתי (ונותרתי) בת לכל דבר.

היום כבוגרת, נותרתי אותה אלונה. עדיין אוהבת לטפס על עצים ביחד עם בניי, אוהבת להתרוצץ ולהשתולל, פחות אוהבת להיפצע אבל זה קורה די הרבה לצערי, מאוד אוהבת חבישות גרנדיוזיות (אם אפשר גבס אז בכלל נפלא) וטוב לי עם זה. לא נתתי למוסכמות לעצב את דרכי ולא אתן להן לעצב את דרכי ילדיי.

לי יש ארבעה בנים ותרשו לי לפוצץ לכם את הבועה. "בן" זה לא פס ייצור. יש לי בן אחד שמתאים לסטראוטיפ שכולנו גדלנו עליו – אתם בטח מכירים אותו בעל פה, הבן הזה שתמיד תתפסו אותו עם כדור וחליפת ג'ודו, עם שיער קצר שחולה על כדורגל. ויש לי בן אחר שמתאים להיפך הגמור.

אמא, מה זה הומו?

השבוע בני הבכור, שחק בן העשר, ואני נסענו לחוג כשהוא פתאום שאל אותי: "אמי, מה זה הומו?". חשבתי שזה כבר גיל שהוא בהחלט יכול להבין את העולם כפי שהוא. שאלתי אותו אם הוא יודע את התשובה ורק בודק איתי אם היא נכונה או שהוא לא יודע כלום על ההגדרה.
"אני חושב שזה בן שמתחתן עם בן".
"זה נכון. למה אתה שואל?".
"כי כמה ילדים קיללו ילד אחד 'הומו' ורציתי לדעת אם זה לא בסדר להתחתן עם בנים ובגלל זה זאת קללה".

>> לכל הטורים של אלונה