שומר הראש נראה נרגש במיוחד. הוא צועד מן הדלת ועד מרכז הקהל, מביט בעיני השב"כ שלו על האורחים ומחפש. אבל מבין הפרצופים קשה היה לבודד את המטרה. כמה מבטים חודרים נוספים הבהירו לו שבמקרה הזה נדרשת שיטה אחרת. צריך לחזור לאמצעים הבסיסיים. הוא תפס את אחד המלצרים בכתף ושאל אותו משהו.
מיקה מהדקת קשרים עם כבוד השר
כשהוא התקרב אליי, חיוך גדול היה מרוח על פניו. הוא נהנה ממה שעומד לקרות. "אתה האבא!", הוא קבע, מסדר את המקטורן הכחול. "תדע לך שהשׂר שמח מאוד להיות פה היום. אירוע מאוד מרגש. הוא נפגש עם אבא שלך לפחות פעם בשבועיים. יושבים אצל השר במשרד, שותים קפה. אבא שלך נותן לו עצות. תמיד הוא מוצא לו זמן, אפילו אם יש משהו דחוף בממשלה".
הנאום הקצר נגמר והמאבטח פונה לדרכו, חולף על פני אבא שלי בלי להראות שום סימן שהוא מזהה אותו. "יש סיבה מיוחדת שהזמנתם שר ליום ההולדת של מיקה?", אני שואל את אבי. "ולמה אתה נפגש עם שרים?". הוא אמנם מבלה את מרבית זמנו במשימות חשאיות, אבל לא עלה על דעתי שהוא חדר גם לחוגי השלטון. אבל הוא רק מושך בכתפיו. "כנראה הוא מבלבל ביני לבין חגי מירום. אני אפילו לא נראה כמוהו", הוא גוער בי כשהוא מבחין במבט המפקפק שלי.
"אז מי הזמין אותו?", אני תובע. "ומי הזמין את כל האנשים האלה? אם הצלחנו למלא אולם אירועים ביום הולדת שנה שלה, מה נעשה בבת מצווה? נסגור את קיסריה?". אני רואה שאבא שלי חושב דברים דומים. "את יודעת לזהות פה את הפרצופים?", הוא שואל את זוגתי, שהצליחה להידחק בין המלצרים עד אלינו. "חשבתי שהם מוזמנים שלכם", היא מודה.
אנחנו עומדים אבודים אל מול נחשולי האנשים שמתעקשים לחגוג את קיומה של מיקה עלי אדמות. "אתה זוכר שזו אשמתך", לוחשת לי זוגתי באוזן. ואולי זה המצפון שלי שקיבל קול משלו? אני לא בטוח.
בואו בהמוניכם, למה לא
הרעיון המקורי, אם אני זוכר נכון, היה לחגוג את יום הולדת שנה באופן חמים במיוחד. מישהו הציע שבתנו אוהבת אנשים, ויהיה נחמד אם נרשים את בני הדודים הרבים של זוגתי. אבל אז קפצתי אני וטענתי שלא הגיוני שמצד אחד של המשפחה יבוא כל העולם ושותפתו לחיים, ומהצד השני תגיע נציגות מצומצמת ועלובה. לא יקום ולא יהיה.
כך קיבלה רשימת האורחים חיים משל עצמה והחלה לתפוח ולגדול, עד שמצאנו את עצמנו מנהלים אירוע בסדר גודל של תרגיל צה"לי. כשהגיע שלב הטעימות של הקייטרינג היה ברור לנו שמדובר באירוע שעוד נשלם עליו מחיר נפשי. אבל רכבת יום ההולדת דהרה לה, ולנו לא הייתה ברירה אלא להדביק אותה ולקוות שלא תהיה תאונה בדרך.
המחאה העיקרית הגיעה מכיוונה של מיקה. כבר בדרך היא סירבה לשבת בכסא הבטיחות. "אולי תתני לה לינוק בנסיעה, כשהיא בכסא", הצעתי לזוגתי ונעניתי בקללה בספרדית. שעה לאחר מכן, כשסוף המאבק לא נראה באופק, היא כבר שקלה את הרעיון בחיוב. למזלנו, בתנו החליטה שהושפלנו מספיק והתירה למכונית לצאת לדרך.
באולם עצמו היא כבר לא הייתה כל כך נדיבה. התהייה על הנוכחות הממשלתית הבלתי מוסברת באירוע הופרעה על ידי בכי בלתי נשלט וניסיונות להימלט מהמקום החוצה. גם היא, כמונו, נבהלה מההמונים.
"חייבים לעשות משהו", אני אומר לזוגתי בחרדה. "כולם באו לראות כמה היא חמודה ואיזו עבודה יפה עשינו השנה. היא חייבת לחייך. הזמנו צלם!". אנחנו בורחים אל חדר צדדי, רומסים בדרך זוג צעיר שמבקש להתחתן במקום. "אם זה נמשך ככה, הם מבטלים את הצ'קים", אני ממשיך, חצי היסטרי.
To the rescue!
הפיתרון, אני יודע, מונח אצלי בכיס - בקבוק רסקיו. על התווית כתוב: "לשתות עד ארבע טיפות מהולות במים". זה מצב חירום, אני מחליט. לתוך הכוס שהצלחתי למצוא אני מזליף חמש טיפות וממלא רק מחצית ממנה במים. "קדימה", אני תופס בכוח את בתי. "הגיע הזמן לשתות קצת שמחת חיים". איזו חגיגה נחמדת - מיקה גומעת את הנוזל בלי להבין את ההשלכות.
שנינו מביטים בה ומחכים, בודקים שלא נולדה פתאום ילדה חדשה. אבל בתנו רק מושיטה את ידיה אל זוגתי בתנועה שפירושה אחד: על הידיים. זה עבד! אנחנו שועטים בחזרה אל המוני הפרצופים שבאו לחגוג איתנו. אבל גם אני צריך חיזוק לפני המשימה החברתית. רוב המים נשארו בכוס, אני מבחין, ושותה את הכל בבת אחת.
צעיף ורוד מכסה את העיניים שלי כשאני עובר בין האנשים. אני מגלה שמספיק חיוך משולב בהנהון כדי שאוכל לא להקשיב כלל למה שנאמר לי, ובכל זאת לרצות את כולם. בתנועות מעגליות שמתרחבות ונסגרות אני משייט בקהל, מדמיין שאני שולט בו במטה קסמים. "מזל טוב", אומרים לי כולם. "כן, הצלחנו לעשות את זה במשך שנה", אני צועק אליהם. "מי היה מאמין?".
ממולי אני רואה את שומר הראש מגיח לעברי, מלווה בגבר לבוש בחליפה. הוא לוחש משהו על אוזנו, אולי מתדרך אותו בפרטים החשובים, כדי שלא יעליב אותי בזמן שהוא מברך אותי על ההישג הכביר שהוא מיקה.
"אתה האבא!", הוא קובע בשבילי. אבל עם הנוזלים שזורמים בגוף שלי, אין לי בעיה להסכים. אחרי הכל, מדובר בחבר ברשות המבצעת. "כן, אני הבן של חגי", אני עונה. "הבנתי שאתה נפגש הרבה עם אבא שלי".