הלילות הטרופים, התקפות הבכי, מחלות הילדות - אני לא מפספס הזדמנויות לקטר על החיים כאב צעיר לתינוקת. כלומר, עד שאני פוגש את שרון ובעלה שמגדלים תאומות למופת; נמרוד מירום כבר חושב על הילד השני
את הפסים השחורים מתחת לעינינו אנחנו נושאים בגאווה. עיטורי עוז ומופת בקרב על גידול בתנו. או אולי זה הקרב על שמירה על ריכוז אחרי שעתיים של שינה בלילה? או אולי בעצם עיטור על זה שעשינו את הבלתי יאומן והפקנו מעצמנו עוד אדם שנראה ממש כמונו? אני לא תמיד זוכר.
בכל מקרה, אנחנו גאים מאוד במאמצים שאנחנו משקיעים במיקה. בעיקר אנחנו גאים בקורבנות שהקרבנו. בחזה מורם אנחנו הולכים ברחוב ומספרים לכולם סיפורי מלחמה מסמרי שיער: היא לא מסכימה לקחת בקבוק. אתמול בלילה נלחמנו איתה שעה עד שהיא נרדמה שוב. לא נשברנו, היא לא עברה למיטה שלנו. היא הייתה עצבנית בדיוק בשעות הצהריים והיינו צריכים לצאת לטיול של שעתיים בגשם כדי להרגיע אותה. כמה נרטבנו. את הצינון שהיא חטפה בגלל זה הצלחנו להעביר בעזרת צלחת בצל מתחת למיטה והרבה סבלנות לאור העובדה שהיא בקושי הצליחה לנשום. לא קל, אתם יודעים. לא קל.
ואז נפגשנו עם שרון
מצעד הגאווה מסתיים במפגש עם שרון, ברחוב היחיד שאפשר לטייל בו בעיר. בעוד אנחנו הולכים לנו קלילים עם עגלה ושני חברים לסיוע, שרון ובעלה מנווטים עגלת תאומים מרובת גלגלים שלא תוכל להיכנס לרחובות צרים מדי. בתוכה יושבות שתי תאומות שנכון להן עתיד מזהיר. אנחנו צופים בזוועה מסוימת איך חברינו נוטשים אותנו לטובתן. מיד אני מזהה את הנחיתות המספרית.
"הן מדהימות", חוגגת אחת מחברותינו. "וואו, תאומות. זה בטח תיזוז לא נורמלי". שרון נושאת את צלקותיה בצניעות אופיינית. "זה לא פשוט", היא אומרת בטבעיות ומעיפה מבט אל בתנו, שלרוע המזל נראית שלווה ומאושרת. "רק ילדה אחת? אתה יודע איך אנחנו קוראים לכם? ג'ובניקים". בעלה מסתכל עלינו ומהנהן בהסכמה. "אני עם רגל אחת מנענעת את הכסא של אחת מהן, את האחרת אני מחזיקה ביד ימין וביד שמאל טוחנת להן ירקות שיאכלו משהו".
אני מנסה לבעוט בעגלה של מיקה כדי שתתעורר בבכי ותציל את כבודנו ותוכיח שגם לנו קשה (אולי אפילו יותר!), אבל היא בשלה. ישנה. "זה מצב לא נורמלי", אני מבטיח לשרון. "ברור", היא אומרת בהבנה. "עכשיו צמחה לאחת הבנות שן ראשונה. בכתה כל הלילה. וכשסוף סוף הצלחתי להרדים אותה, השנייה התעוררה. אתה לא יודע איזה סיוט".
היא צודקת. אני לא יודע איזה סיוט. עטוף ברחמים שלא מגיעים לי, חי את חיי הנוחות עם הבת היחידה שלי, מגובה בבת זוג שעושה בשבילי את רוב העבודה, הפכתי לסמל גנבי התהילה. אם שני ילדים זה מה שצריך לעשות כדי לזכות בכרטיס כניסה למועדון ההורים האמיתיים זה מה שיהיה, ויפה שעה אחת קודם.
מרוצה מהחלטתי אני מתקרב אל זוגתי מאחורי, ומתחיל ללטף אותה בעדינות. היא מפנה אלי מבט. "יש לך כוח?", גבותיה מתרוממות בפליאה. "בשבילך, תמיד", אני משקר במצח נחושה. זה עובד. "תן לי כמה דקות להתארגן", היא מבקשת ונעלמת.
אחוז תשוקה והתרגשות אני עושה את הדבר היחיד שאפשר לעשות בזמן המתנה. הולך לבדוק את חשבון המייל שלי. זיו כותב מהבקעה. בגלל המרחק העצום לא ביקרתי אותו כמעט שנה. כפיצוי, הוא מצלם את היום שלו דרך המייל ושולח אלי.
עוד ילדים? לא תודה מיקה מפגינה נדיבות. נו, כנראה שהיא מוכנה לשני | צילום:
נמרוד מירום
"אני נזכר במעורפל שהייתה לנו רק ילדה אחת. איך שמנו לב אליה, איך חיכינו בקוצר רוח לחיוך הראשון, להתהפכות הראשונה, לצעדים הראשונים. היום עם שלוש בנות בהפרש מדויק של שנה ואחת עשרה חודש אחת מהשנייה להישאר עם ילדה אחת נראה כמו אתנחתה רגועה.
"04:45 - השכמה ראשונה שלי. אני מתחמק מהמיטה ומתלבש בשקט בשקט. לפתע, צעדים קטנים. גיל מגיעה לעדי ומעירה אותה. היא חובשת פנס עם רצועה על המצח. עדי מדליקה אור אדום. אני רואה מולי גמדה קטנה במצב רוח מרומם כאילו היא לא בכתה וצרחה רק לפני שלוש שעות. תירותי! תירותי! תיראו אותי, אני מתקן. תירותי. גיל מתקנת אותי בחזרה. אני בורח מהבית ויורד למטע.
"אחרי שהן חוזרות מהגן זה רק משחקים, בכי, צבעי מים, טיול לגן משחקים, בכי, ספר, סרט, פרפר נחמד ביו-טיוב, בכי (אני לא מפרט מה ומי כי זה באמת לא חשוב). רק שתדע שאילאיל מאוד ספציפית ורוצה דברים בדיוק כמו שהיא אומרת, ושגיל אוהבת בדיוק את מה שאילאיל עושה באותו רגע.
"את ארוחת ערב אנחנו אוכלים בחוץ. עברנו למרפסת כי התבאסנו לנקות את הרצפה אחרי כל ארוחה. בחוץ יש חתולים והם מנקים אותה, את השולחן ולפעמים את הכלים אחרי שסיימנו. אוכלים במשמרות. מישהו תמיד עם רותם על הידיים. אחר כך מקלחות, שיכולות להיות חגיגה, או סדרת ריבים מטורפת.
"ככה נראים הימים פה. למקרה שתהית. אז בפעם הבאה שאתה מתבכיין לי, תזכור שאצלי יש ארבע בנות בבית. תמיד מישהי בוכה. תמיד".
אני סוגר את המחשב, המום. אני מרגיש כאילו סערה עברה בתוך הדירה שלנו. כאילו רוח גדולה העיפה את כל הרהיטים וכלי המטבח והספות והספרים והבגדים והחזירה אותם למקום. השקט הזמני מסביבי מעולם לא היה יפה יותר. אם הייתי יכול, הייתי מחבק אותו. זוגתי חוזרת נקייה ומבושמת ומתחילה לעסות את כתפי ולהתקרב אלי יותר ויותר. "עזבי", אני משתחרר מהאחיזה שלה. "אני הולך לישון. יש לי כאב ראש".
