אם תוטל עליכם אי פעם המשימה הקשה לשלוח אותי לגיהינום ולא תדעו מה לעשות, הרשו לי לסייע לכם. התופת נמצא במשחקיית ילדים בקניון. העובדה שאין לשונות אש שמקיפות את גדר הפלסטיק הצבעונית שחוסמת את המתקנים המרופטים והקרועים, ושומרים עם קלשונים ועם זנבות מחודדים לא מכניסים ומוציאים את הילדים משם היא תעלומה. מכל בחינה אחרת, מדובר בשאול תחתיות.
כמו בכל מקום אחר שנמצא מחוץ לזמן, לא הצלחתי באותו הרגע להבין איך נקלענו לשם, בתי ואני. זכרתי במעורפל משהו שקשור בחולצות לבנות. היינו אמורים להיות ספוגים באווירת חג, חשבתי לעצמי, אבל לא הצלחתי לזכור על איזה אירוע מדובר.
עוד יותר קשה לי להסביר מדוע החלטתי שהפעילות הטובה ביותר עבור הבת שלי היא לבלות זמן במקום הנורא הזה. ההנאה לא הייתה מובטחת, רק הצלקות שהמקום ישאיר בה ובי. אולי חשבתי שאם היא תישאב אל החור השחור הזה לכמה רגעים, אוכל להיזכר מה באמת אנחנו עושים שם.
יש דלת במשחקייה הזאת?
בפנים חיכו לנו חיות הטרף הקטנות. כמות אינסופית של ילדים, שכל אחד מהם נלחם בשיניים על פיסת קרקע במקום שבאופן ברור היה מתאים רק לרבע מהם. את ההורים זה לא שכנע. הם ישבו בצד ונתנו ליקיריהם לאכול אחד את השני. החמודים הקטנים חצו את הקו הדק המבדיל בין שפיות לשיגעון הרבה לפני שהגענו לשם. בעיניים שלהם היה מבט רדוף. ראשיהם היטלטלו מצד לצד בזמן שהם מלמלו שברי מלים וחצאי הברות. את הנדנוד הם עצרו רק לרגע, כדי לחשוף שיניים ולנסות לנשוך את מי שעמד על ידם.
בניגוד למנהגה, מיקה עמדה במקום. לאט לאט היא החלה להיצמד אלי, אוחזת במכנסי בחוזקה. גם אני הייתי רוצה להיצמד למישהו. אבל אין פה מבוגר אחראי שיחזיק לי את היד. "לכי לשחק עם הילדים הנחמדים", אמרתי בקול רפה, שהסגיר מיד את חוסר השכנוע העצמי שלי. אני לכוד פה, חשבתי, וכשהרמתי את הראש שמתי לב שמולי שוכבת ילדה שעיניה בוהות בחלל והיא צורחת צרחה ארוכה ורצופה, עוצרת רק כדי לנשום. איש לא חשב אפילו לגשת אליה.
"אני אשחק איתך פה", אמרתי לבתי, עדיין לא נואש מהרעיון שאולי נצליח לנצח את הביצה הטובענית הזאת. אבל שבט הקניבלים הקטן סביבנו יצא למתקפה. אחד אחד הם זינקו באוויר וניסו לשלוח בנו את חיציהם, מי בצורת מכה קלה עם היד ומי בצורת חץ אמיתי. ספגתי את רוב המכות, אבל לא הצלחתי להציל את מיקה מכמה מהלומות מדויקות.
"לסגת, לסגת", מלמלתי אליה בעוד אנחנו מנסים ללכת לאחור. "חייבת להיות כאן דלת. הרי נכנסנו לכאן איכשהו". המומים וקהי חושים נצמדנו ביחד אל אחד מקירות הפלסטיק, מנסים לארגן את נשימתנו. הבטתי אל גוש הנעורים המתפרצים הזה בתערובת של אדישות ואיבה.
כשאחד הילדים טיפס על הקיר, חישב לא נכון את הגובה, צלל למטה ונבלם בכוח על ידי הרצפה, כבר לא היה לי אכפת מכלום. לרגע חשבתי לגשת אליו ולהציע נחמה קלה. אבל הסתפקתי בכך שהרמתי את הראש וראיתי שלא יורד לו דם. בכי הכאב שלו עבר על ידי בלי להשאיר סימן. אפילו לא שמחתי באמת.
מבועת, הצלחתי לצאת החוצה. בזמן שדחפתי את העגלה אל אור היום, הזדחלה אליי תחושת הכישלון. המשימה לשמה הגעתי לכאן לא בוצעה. לא רק שלא בוצעה, היא נשכחה לגמרי. במקום להשליך את מיקה אל המשחקייה ולברוח כפי שתכננתי, צללתי אל תוך להבות האש ונכוויתי.
בתי, ששמה לב לתסכול שלי מגיבה בבכי. "למען השם, תפסיקי עם זה!", אני מנער את העגלה, לא יכול לסבול עוד פעולה שלא מתרחשת כפי שהיא אמורה להתרחש. משום מה, זה לא עוזר לי. הבכי רק גובר. למה אי אפשר לעשות משהו אחד בלי שיהיו מכשולים ומעצורים? למה הכל תמיד מסובך?
בשביל מה חולצה לבנה?
כשאנחנו מגיעים למשפחתון, אני כבר רועד מזעם. כל העולם כולו הוא משחקייה אחת גדולה, ואני רוצה לשבור אותו לחתיכות קטנות. לפרק אותו לגורמים ולהשליך לכל הרוחות. המטפלת לא שמה לב שאסור להתעסק איתי. "למה היא לבושה אדום?", היא מתלוננת.
אני מחזיר לה מבט נעלב. מה רע בחולצה שלה? "ביקשתי שתביא אותה עם חולצה לבנה. אנחנו עושים טקס לכבוד יום ההולדת למדינה", היא גוערת בי. אני מתחיל לנדנד את הראש שלי ולמלמל חצאי הברות. זה מה שהייתי אמור לעשות עכשיו בקניון. דרוש פה תמרון התחמקות. "למה אנחנו צריכים את השטויות האלה?", אני עונה לה. "לא מספיק שהכרחת אותה לעמוד בצפירה ביום הזיכרון?".
הגבות שלה מתכווצות בזמן שהמלים שלי מחלחלות מהאוזניים שלה אל שאר חלקי הראש. אבל אותי זה רק מדרבן. זמן לפרק את המשחקייה. "לא מבין מה יש פה לחגוג. שמו גדר מערכת וכלאו חבורות של מטורפים ואת הילדים שלהם בשטח קטן בקצה העולם ונתנו להם לאכול אחד את השני. אני מעדיף לשים לבת שלי גבולות שתדע שילדים לא משחקים בסכינים. כל השאר נראה לי לא רלוונטי לחיים שלה, והאמת, גם לא ממש לחיים שלי".
היא עדיין מנסה להבין איך החולצה הלבנה הפכה לנושא השיחה הזה. אי אפשר לעצור עכשיו. "מה השמחה הגדולה? שהמקום הזה שרד עוד שנה? מעבירים את הזמן בין חג לחג בלי להתקדם לשום מקום. אני לא רואה שמישהו נהנה מכל הסיפור הזה".
אני רואה את האופציות לתגובה עוברות מול עיני המטפלת ונפסלות. היא בוחרת לפנות אל ההיגיון שלי: "הרי כולנו שמים דגל על החלון ביום העצמאות ואומרים תודה למדינה שלנו ולצבא שלנו. זה חג".
"תעזבי אותי עם הדברים האלה", אני מסנן. "כל מה שאני צריך ממך זה שתאכילי את הבת שלי ותחזירי אותה אלי שלמה. האמת, אני לא צריך הרבה יותר מהמדינה. אם אני אראה שאת והמדינה עושות את זה, אולי אני גם אגיד תודה".
מרוצה מהעמדה התקיפה, אני מתחיל להתרחק לעבר הדלת ובפעם הראשונה מזה שעות אני מרגיש שיצאתי מהמשחקייה מנצח. מאחור אני שומע את המטפלת לא מוותרת, "עזוב אותך אלוהים, הוא לא יודע מה הוא אומר. בכל זאת לא מגיע לו להישרף בגיהנום".
>> לטור הקודם: חוזרים לסקס?
>>לכל הטורים של נמרוד מירום
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד
שלחו את המילה "מבזק" למספר 5000 ותתחילו להתעדכן