כרגיל, סוף השבוע נפתח בטרגדיה. שוב מתקשר מישהו מהעבודה. על הפרק: תלונות חסרות בסיס, שהופכות להאשמות חמורות, שמתפתחות לצעקות רמות, שמתדרדרות לאיומים בוטים ומסתיימות בניתוק פתאומי מצלצל. לכאורה אין חדש תחת השמש. עוד שיחה לאוסף הבלתי נגמר. רק להשליך לאחור ולשכוח.
אלא שהפעם אני לא מפסיק לרעוד. המלים שנאמרו והגידופים שהוחלפו חוזרים על עצמם שוב ושוב בראש שלי, בכל פעם רמים קצת יותר. אני מרגיש מחולל. אני רגיל להיות מותקף, אבל ההתקפה הזו התרחשה באזור המפורז, במקום שאמור להיות נקי מכל הדברים האלה. האויב הפציץ את העורף – הבית שלי, כשאני עם הבת שלי על הידיים, בזמן שבו אני אמור לעשות הכל חוץ מלעבוד. גנבו לי את הזמן הפרטי.
אפילו שהשיחה ארכה פחות מעשר דקות, היא נמשכה למעשה סוף שבוע שלם. כל הזמן חזרתי לשם. ניסיתי להריץ תסריטים אפשריים שבהם אני נותן הרמת קול קצרה אך סמכותית משלי כדי להשתלט על הסיטואציה, או הכי טוב - מסנן אותה ומציל את עצמי. אבל המיקס הזה של תסכול, זעם והשפלה לא מניח לי. בשבת בערב, תשוש ורצוץ, אני מתכווץ לתוך הספה ומתחיל לייבב. זוגתי המבוהלת רצה אלי כדי לבדוק אם נפצעתי. "עזבי", אני אומר לה מיד. "אני רק צריך לבכות קצת. אל תדאגי, הכל בסדר". היא מניחה עלי יד מנחמת, אבל בזווית העין אני מבחין במבט שלה שכולו מי-זה-האיש-הזה-שגר-לי-בבית.
תהיה גבר, תשפיל את עצמך
עוברים שלושה ימים עד שאני מבין שקרה משהו יוצא דופן. משהו שהוא רק קצה הקרחון. עד לפני כמה חודשים הייתי מתייחס לאירועים כאלה כמו שמגיע להם – הדבר הכי זניח שקורה לי במהלך היום. אבל עכשיו כל חץ שנורה לכיוון הכללי שלי פוגע במטרה. "מיקה!", אני קובע כשאני הולך ברחוב עם חברתי נעמי. "זאת חייבת להיות היא. מהרגע שהיא נולדה מציפים אותי כל הרגשות האלה, וזה מרגיש כמו רעיון לא רע לזרום איתם. טוב לחינוך שלה, את יודעת, וחוסך הרבה כסף על טיפול נפשי.
"זה התחיל בקטן. פעם אחת הזלתי דמעה כשהיא חייכה, פעם אחרת צחקתי איתה. אבל עכשיו זה הפך לשיטפון שאי אפשר לעצור אותו. כל פעם שהיא מציצה מהעגלה שלה הלב שלי קופץ. כל פעם שמישהו מחזיק אותה אני חוטף אותה אליי ומתחיל לנשק אותה בכל הגוף. כשהיא מתעטשת אני רץ לבית המרקחת לקנות לה משהו לצינון. אני קם אליה בלילה גם כשהיא לא מתעוררת, רק כי אני מתגעגע.
"עם זה עוד יכולתי להתמודד. אבל עכשיו זה משפיע על כל החיים שלי. כשמישהו חותך אותי בכביש אני לא מפסיק לחשוב על זה. אם בעבודה מעירים לי על משהו שעשיתי, אני לא מסוגל לחייך כל היום. ידידה טובה לא התקשרה אלי שבועיים וכבר אני נמצא בחשבון נפש ומנסה להבין איפה טעיתי ולמה היא נטשה אותי. כשבת הזוג שלי מרימה עלי את הקול, אני צריך לאסוף את השברים שלי מהרצפה. אי אפשר להכחיש את זה יותר, הילדה הזאת הפכה אותי לרכיכה".
"למה אתה אומר רכיכה?", תוהה נעמי. "פשוט תודה בפני עצמך שהפכת לאישה".
קלינט איסטווד, מאחוריך
האמת, אין לי בעיה להתחבר לצד הנשי שלי. נשמע כמו הצד השפוי יותר של האישיות שלי. אבל אני מרגיש שאם אלך בשביל הזה יותר מדי, לא אדע יותר מי אני. מעט הכבוד העצמי שהצלחתי לקושש בשנים האחרונות ייעלם, שלא לדבר על העובדה שכל הבכי הזה לא טוב לעור הפנים שלי. חוץ מזה, הבת שלי מצפה לדמות קשוחה להישען עליה, מישהו שיצעק עליה בגיל 15: "תפסיקי כבר עם הדמעות האלה, לא קרה כלום". הדחקה בריאה וחסונה היא חלק חשוב מהחינוך של כולנו. אני לא יכול להשליך את זה הצידה רק כי החלטתי להתחיל להתרגש בדרמות רומנטיות.
זהו, אני מחליט, חייבים לעשות מעשה. מעכשיו אני קר כקרח. קשוח. מסוקס. מסתכל על החיים מהצד הקלינט איסטוודי שלהם. שום דבר לא נדבק אלי. בואו, תעשו לי את היום.
היום מגיע כבר למחרת, בגינה. מיקה משחקת ואני מנסה, בהצלחה חלקית בלבד, למנוע ממנה ליפול מגובה רב מדי או לאכול כל דבר שהיא רואה. לא ברור למה, אבל התחלנו לעניין מאוד שני גברים עם כלבים שמתעקשים לעמוד לידינו. "תראה את המשקל נוצה הזאת", אני שומע אחד מהם אומר לחבר שלו. "לא מפסיקה ללקק את המעקה. בוא'נה, מה זאת התספורת הזאת שלה? עוד לא בת שנה וכבר ההורים שלה עשו ממנה פנקיסטית. למה מגיע לה הדבר הזה?"
אני מתחיל להאדים. מי הוא בדיוק שידבר על השיער של הבת שלי? יש לו בעיה עם איך שאני מגדל אותה? היא הכי יפה בעולם! "בפעם הבאה שאתה פותח את הפה שלך על הילדה שלי אני שובר לך את הלסת", יוצאות לי המלים מפה. אכזבה. הגבריות לא הוכיחה את עצמה. במקום חזה נפוח, קיבלתי בטן מכווצת. במקום תחושת עוצמה אני מרגיש רק פחד.
ובצדק. כשאני סוף סוף מישיר מבט לבחור, אני מגלה שהוא גבוה ממני בראש וחצי לפחות, וחמוש בכלב שחור וגדול שאם רק הייתי מסוגל להתרכז הייתי מחליט אם הוא באמת אמסטף. זה הזמן להראות למיקה ממה אני עשוי באמת. להוכיח לה אופי אמיתי. בתנועה חדה אני מרים אותה אליי, ומתחיל לברוח בריצה.