מפוכחת באמריקה

ביום שבת בבוקר ירד מלא גשם, כי ככה זה בוויסקונסין, בקיץ יורדים המון גשמים. אבל אחרי הצהריים השמש יצאה והיום הפך להיות בהיר וירוק ונהדר של סוף הקיץ, ואנחנו נסענו עם אריק ועם הילדים לקטוף תותים בחווה.

מסביב לעיר יש כמה חוות תיירותיות נחמדות שמציעות קטיף של גידול עונתי ודוחפות שתקנה גם כרטיס לליטוף חיות, נסיעה בטרקטור, מסלול קרטינג ומאפים תוצרת בית, אבל אריק יצר משום מה קשר עם חוואי קשיש שהגיע במיוחד לפגוש אותנו בשדה גדול ופרוע. הילדים רצו בין הערוגות ואנחנו התחלנו לאסוף תותים לכלי פלסטיק. טום, החוואי הזקן, פטפט איתנו בידידותיות.

"בוא נתכנן מה לעשות עם הילדים בהמשך השבוע", אמרתי לאריק, כי בשבוע האחרון לפני תחילת שנת הלימודים החדשה אין גן. "ברביעי אנחנו נוסעים לדור קאונטי עם לירון וליעד", הוא אמר. החלפתי צבעים וכשהוא ראה שאני מחליפה צבעים הוא התחיל להחליף גם. "מה, לא ידעת? הייתי בטוח שאתם לא יכולים לבוא". אנחנו פה בדיוק שנה ונשארה לנו עוד בדיוק שנה להיות פה, ובום זה קרה. החבורה שלי התארגנה לנסיעה לחופשה בלעדינו.

מי אתם בכלל?

לא הייתי מוכנה לזה, וההלם שלי היה כפול: חשבתי שפה, רחוק מהחיים האמיתיים ומהחברים האמיתיים שלי, אני מוגנת; שהחבורה שלי פה ממילא זמנית אז אין סיכוי לאינטריגות ואין סיכוי להיפגע, כי מה כבר יכול להיות פוגע בחברות של שנתיים שיש עליה מראש תאריך תפוגה? אבל הנה זה קרה, הם כולם נוסעים ביחד, שלוש משפחות ואנחנו אפילו לא ידענו על הנסיעה. לא המשכתי לדבר, נעצתי את העיניים בתותים ונשכתי את השפתיים כדי לא לבכות. הלב שלי היה שבור והעולם נראה אפל ומכוער.

"אוי תירגעי, את סתם אוכלת סרט", טל אמר כשהצלחתי לתפוס אותו לרגע לבד בין השיחים של התותים. "יכול להיות שזאת אי הבנה, ויכול להיות גם שאת לא מרכז העולם ופשוט סתם נפלנו בין הכיסאות ואין פה שום דבר אישי נגדנו".
"זה לא משנה", אמרתי בקול חנוק, "הם נוסעים בלעדינו. אני לא מאמינה שהם כולם נוסעים ואנחנו לא הוזמנו".

בחצי השעה הבאה של הקטיף שתקתי, הרצתי בראש אלף תסריטים וממש התאמצתי שהפרצוף שלי ייראה רגיל ולא מעוקם. בשבוע הבא מתחילה פה שנת הלימודים, והילדים של כולנו, שבשנה הקודמת הלכו יחד כולם לגן, מתפצלים לכמה גנים שונים. אבל אני הייתי בטוחה שהחבורה שלנו חזקה. חייתי בסרט.

באופן כללי עושה רושם שחייתי בסרט. המצאתי חבורה שלא באמת קיימת. היה לי צורך חזק לגבש סביבי קבוצת משפחות קבועות שארגיש מחויבת אליהן, והנחתי שהן מרגישות מחויבות אליי. אבל עכשיו התעוררתי – זה לא קיבוץ פה, ובטח שזו לא משפחה. אף אחד לא חייב לי כלום. ובכלל, פתאום אני ממש לא בטוחה שהיינו חברים, או שבעצם רק הילדים חיברו בינינו. הרי אף פעם לא קבעתי עם אף אחד מהם בילוי מבוגרים, נכון? זה תמיד היה רק סביב הילדים. אולי גם אני בסך הכל ראיתי בהם פתרון נוח לחברה אחר הצהריים ולסופי שבוע, אז מה אני כל כך מזועזעת?

אבל הייתי זקוקה להם. הייתי זקוקה לידיעה שיש לי כאן חבורה קרובה וגם טרחתי לייחצן את החבורה הזו כלפי חוץ כל הזמן, שכולם ידעו שהיא קיימת, וכשהקיץ הגיע התרגשתי משפע הדברים שיש לעשות והתחלתי לעוף על עצמי ולעשות לחבורה מלא תכניות – ניסע לעשות אבובים בנהר ביחד, ניסע לשוט בקיאק ביחד, ניסע לדור קאונטי ביחד. נו, כולם יודעים מה יצא מזה.

טום החוואי הפריע לי להמשיך ולחשוב כשהוא שאל אם אנחנו רוצים לראות את בית החווה הגדול בקצה השדה, שעמד נטוש מאז שטום ואשתו עברו לכפר הסמוך. "כשאמריקאי שואל אותי אם אני רוצה לראות משהו, אני תמיד אומרת כן", אמרתי לטום, ואיך שאמרתי ידעתי שזה יצא לי נורא, אבל טום היה מבוגר ומוזר מדי מכדי לשים לב.

אז אני לא צריכה אף אחד

נכנסנו לבית, שטום אמר שהוא בן מאה שנה, ומבפנים הוא נראה כמו כל בית אחר באמריקה: שטיח מקיר לקיר, ארונות עץ מלא במטבח, קומה שנייה. "אמא, תשאלי אותו מה עושים אם יש טורנדו", נבו ביקש ממני בשקט. בזמן האחרון הוא חרד מאוד מסופות.

"הילד רוצה לדעת משהו", פניתי לחוואי.
"מה עושים כשיש טורנדו?" שאל טום, ואני הסתכלתי על המכשף הזקן וקצת נבהלתי. "איך ידעת?" שאלתי.
"הוא כבר שאל את זה קודם, כשהיינו בחוץ", הוא ענה לי בחיוך. "כשיש טורנדו יורדים למרתף", אמר לנבו, וירדנו כולנו לראות את המרתף.

"אמא, זה לא בסדר", נבו אמר לי מוטרד, "יש פה חלון, הטורנדו יכול להיכנס". טום הראה לו כוך אחסון אפלולי אליו שום סופה לא יכולה לחדור, ונראה שזה הרגיע אותו.

"הבית מקסים", אמרתי, "הייתי מתה לגור פה".
"אלף דולר בחודש והוא שלך", טום אמר.
"אנחנו משלמים שמונה מאות דולר למגורי האוניברסיטה", טל התנצל.
"אני אתן לכם לגור פה בשמונה מאות", טום צחק.

אני רוצה לגור פה, חשבתי לעצמי ופתאום הרגשתי את הדגדוג של הרפתקה חדשה. נשארה לנו שנה אחת לחיות בארצות הברית, למה שלא נעשה את זה מעניין, נגור בבית חווה ישן ויפה מרוחק חצי שעה מהעיר, מוקפים בשדות תירס ותותים וגבעות ירוקות עד האופק. אני יכולה לכתוב מכל מקום, לי זה לא משנה, וטל יסונג'ר לקחת את הבנים לגן בדרך לאוניברסיטה. זין על כולם, אני אחיה לי שנה בבית חווה מבודד, רק אני וטל והילדים, אתחבר לטבע, אף אחד לא יגיע אליי, אף אחד לא יוכל לפגוע בי.

"טל בוא נעבור לבית הזה, בלאו הכי אין לנו חברים", אמרתי.
"היי, אני פה מאחוריך, אני שומע אותך", אריק אמר. "תפסיקי לבלבל את השכל, אני חבר שלכם".

נפרדנו מטום בברכות חמות, והוא הפציר בנו להיות בקשר ולבוא לבקר בחווה שוב. "אם הוא היה ישראלי, הייתי אומרת שהוא אולי בודד או טרחן או תימהוני", אמרתי לטל בשקט, "אבל הוא אמריקאי, אז אני אפילו לא יודעת אם הוא באמת התכוון לזה או סתם אמר".

עלינו על המכוניות. כל הדרך לא דיברתי, בהיתי החוצה מהחלון והתרגשתי מהמעשה שאני עומדת לעשות. זה יהיה מעשה אמיץ, מעשה מהפכני, מעשה פורץ. שנה של חיים בחווה תהיה חוויה מסוג אחר לגמרי. למה לי לחיות כמו כולם? למה לא להעז? אני אמציא את המציאות שלי. ההצעה הזו נפלה עליי כמו קסם, ברגע הנכון, באור הנכון של אחר הצהריים שנח על הבית והשדה היפים האלה. ככה אני רוצה שהשנה השנייה שלי באמריקה תראה. אני הולכת לשנות את הכל. היה ערב מקסים וידעתי שהחיים החדשים שלי עומדים להתחיל. הייתי יותר רגועה והלב כאב כבר קצת פחות, דברים נכנסו לפרופורציות. ופתאום הודעה בווטסאפ.
"לירון שואלת מה התכניות שלנו למחר", דיווחתי לטל.
"מה תעשי?" הוא שאל.
"נראה לי שאני אגיד לה מה אנחנו עושים מחר ואשכח מכל הסיפור", עניתי.

טוב, אני אבוא אתכם להשליך קקי של פרות

אבל לא באמת יכולתי לשכוח, לא לגמרי, אז סימסתי לה למה הם נוסעים בלי להזמין אותנו והיא מיד התקשרה והרגיעה אותי ואמרה שכל הנסיעה הזו התארגנה הכי במקרה, שאף אחד לא תכנן שום דבר מאחורי הגב שלנו, שהיא בכלל הייתה בטוחה שאנחנו לא יכולים בתאריכים האלה, שבאמת אני לא צריכה להיעלב. התאמצתי בכוח, אבל לא הצלחתי למצוא שום סיבה להמשיך להרגיש פגועה. ובכל זאת, הרגשתי קצת אחרת. הרגשתי מפוכחת.

מאוחר יותר, בבית, סיימתי לארגן לבנים את הציוד לשנת הלימודים החדשה. הגננות ביקשו שנדפיס ונביא לגן תמונה של המשפחה, אז עשיתי חיפוש באלבום גוגל שלי. זה די מדהים, אם מקלידים בחיפוש את המילה "בית", הוא מעלה את כל התמונות שלי שיש בהן בית; אם כותבים "נבו", הוא מזהה את כל התמונות של נבו מהיום שהוא נולד ועד היום. כתבתי "משפחה", וכל התמונות שעלו היו שלנו עם אריק ולירון וליעד, או של הילדים של כולנו ביחד בחוף האגם, בגן החיות, אצלם בבית עם גלידה, אצלנו בבית מחופשים. נאנחתי. תודה באמת.

"אז מה אתה אומר על לגור בבית החווה", שאלתי את טל, "בוא נלך על זה. זו תהיה חתיכת הרפתקה".
"הייתי בכיף גר שם, אבל את צריכה לזכור שאני באתי הנה לעבוד, לא להרפתקאות", הוא אמר. המעשה המהפכני שלי שקע עם השקיעה המאוחרת של הערב, אבל הרגשה משונה של התחלה חדשה בכל זאת נשארה לי בבטן. דברים לא יהיו שוב כמו שהיו.

כשסיפרתי את כל זה לאריק, הוא סיפר לי שטום החוואי התקשר אליו. "הוא אמר שהוא חייג אליי בטעות, אבל היה לו המון מה להגיד. הוא מזמין אותנו לפסטיבל השלכת קקי של פרות בכפר שלו בשבת הבאה". סגרנו שנלך יחד להשלכת הקקי. כנראה שגם לירון וליעד יבואו. אחרי הכל כשאמריקאי מציע לי לראות משהו, אני תמיד אומרת כן.

רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

בשבוע שעבר עשינו סיור מודרך במדיסון ויסקונסין

לכל הטורים של "משתדרגת באמריקה"

• רילוקיישן