זה כבר חודש שאני צריכה לקנות נעליים. כן, צריכה, אין דרך אחרת לומר זאת; אני חייבת נעל עם עקב לא גבוה אבל בהחלט נוכח, בצבע אפור, בשיק אוקספורד - להשלמת הלוק לחתונה שהולכת ומתקרבת.
במהלך החודש האחרון ניסיתי למצוא פרצות בין העבודה למטפלת, בין המטפלת לאמבטיה, בין הקקי לפיפי ופתאום זה היכה בי: אין לי חיים. מאז שאלה התחילה להמציא לעצמה חיים משל עצמה (קרי: התחילה ללכת), אני מותנית בלו"ז שלה. ולגבי זה שלי? ובכן, הוא הלך בקקט. מי שמוצא אותו, שימסור לו ד"ש חמה ונשיקה.
שופינג בגיל חודשיים?
אין ספק, הולדתה המרהיבה של אלה סימלה את מותו של הסופ"ש ושל זמן האיכות הפנוי שלי עם עצמי. אבל אם נדייק, לא כך היה הדבר מההתחלה. עוד כשהייתי בהריון, כולם אהבו להשמיע לי משפטים כמו "ילד הופך לך את החיים", "זה כבר לא יהיה אותו דבר" והמחמירים גם טענו ש"החיים נגמרים, תנצלי כמה שאפשר".
ובכן, אני מצידי סירבתי להאמין בכך. ובמשך שנה וקצת, אפילו הוכחתי לעצמי שצדקתי.
מאז שאלה נולדה, חיי הפכו פוריים הרבה יותר. כל עוד היא אכלה, ישנה ובהתה, דומה שחיי רק שודרגו. חופשת הלידה שלי נמשכה חצי שנה, כי שלושה וחצי חודשים נשמעו לי כמו קונספט אלים.
אלה הייתה אחלה פרטנרית לבילויים מחוץ לבית. מהבוקר עד הערב. בגיל חודשיים, אלה ראתה דברים שאני זכיתי לפגוש רק בגיל 16; היא נסעה לצפון, נישקה את הכותל, ישבה על הפוך קטן, הריחה את ניחוח הדג הנא של הסושי ועשתה שופינג. הרבה שופינג. אין ספק, הקטנה רכשה חוכמת רחוב עוד לפני שהתהפכה. היה לנו כיף ביחד. באמת. בילינו המון ובזבזנו המון כסף.
אני אומרת "בזבזנו" כי אולי היא לא גיהצה, אבל אלוהים יודע שהשלל הגיע רק אליה. ובקיצור, עשיתי כל מה שרציתי, בשידרוג של חברה קטנה ומקסימה.
אחר כך, היא עברה למטפלת ואני עברתי לשירות הפרנסה. בתום ימי העבודה, המשכנו בחיים של פעם: נפגשנו עם חברות, הלכנו לקניות (של אוכל), שיחקנו בלגו, ראינו טלוויזיה, השלמנו קניות (של חיתולים) ובקיצור, לא חשתי חסך כלל. מלבד שינה.
אבל אז, אי שם בגיל שנה וחודש, אלה נעמדה. ימים קצרים לאחר מכן, היא התחילה ללכת. התרגשות גדולה, צווחות שמחה ופתאום הבנה ברורה: זהו ללא ספק הרגע המכונן של תחילת החיים העצמאיים שלה וסופם של החיים העצמאיים שלי.
מתגעגעת לחופש של פעם
מרגע שתינוק מתחיל ללכת, אתה מבין שהוא מוביל. אין כבר קניונים, אין כבר סופר פארם, אין כבר איקאה ואין כבר סופרמארקטים. כלומר, יש, אם באמת מתחשק לך להעביר שעתיים וחצי בקניית מצרכים בסיסיים בליווי תינוקת תובענית שמסרבת להחזיק יד ולשבת בעגלה אבל מאוד אוהבת להפיל מדף שלם של מוצרים בזמן שיא.
אחרי מספר פעמים שהעזנו, בעלי ואני, לקחת אותה לבחור תאורה חדשה לבית, הבנתי שזה או התאורה או השפיות שלי. במקום, הלכנו למשחקייה. יותר טוב, הרבה יותר רגוע.
אין ספק, אני מסתגלת למצב החדש ומוצאת בו גם חן. מצד אחד, אני מבלה הרבה יותר זמן איכות עם הקטנה ואף חוסכת הרבה מאוד כסף. מצד שני, אני מוצאת את עצמי יוצאת לרכישת מגבונים לחים בעשר בלילה וחלב בשש בוקר, כשאני בקושי רואה בעיניים. והנעליים? ובכן, הן כנראה יצטרכו לחכות.
ועם כל האושר העצום והאנרגיות שהקטנה נותנת בכל רגע נתון, הרי זה ברור שהנעליים הן רק משל. דוגמה קטנטנה שמסמלת עולם שלם של כיסופים. ותכלס, זה מבאס.
אם פעם לא היו עכבות, לא היו הגבלות וכל שרציתי התממש בו במקום או במקרה הכי גרוע בדיליי של שלוש שעות, היום דומה שאני מתפשרת, דוחה, מתעכבת ובעיקר מוותרת.
שלא לדבר על סופי השבוע. בהם הייתי רובצת עד מאוחר, קובעת תוכניות מבלי להיות תלויה בשעות שינה, שעות אמבטיה, שעות קקי או מה שלא תרצו. היום הכל מתוזמן, הכול מקובע, הכול נכנס לדפוס, למשבצת. אני מתגעגעת קצת לחופש של פעם, לכלום, לסתם, לשכיבה האגבית על הספה, לדממה, לחירות.
כן, אגואיסטי ונרקסיסטי. אבל היי, לפני שהפכתי לאמא, הייתי בנאדם במשך 30 שנה ומותר לי קצת ליילל על געגועים של פעם. בינינו, מה כבר ביקשתי? זוג נעליים עם עקב לא גבוה בשיק אוקספורד?