שיחת טלפון מהמחנכת בשבע בערב יכולה להתקיים משתי סיבות: שיחת תוכחה או שיחת הערכה. הפעם זכיתי לאופציה ב'. זו הייתה המחנכת של אדווה שעלתה לכיתה א' השנה. היא ביקשה לשתף אותי שהבחינה שלאדווה יכולות ציור מרשימות מאוד שלא תואמות את גילה ותהתה אם אנחנו עושים משהו בנושא.
הלב שלי ניתר שלוש פעמים ברציפות וכל כך שמחתי לגלות שאדווה לא תואמת גיל כי בכל הפעמים הקודמות ששמעתי את המונח, זה תמיד היה איכשהו לרעתנו. והנה, סוף סוף, סיפור תיאום הגיל משחק לטובתנו. עניתי לה: "מעצימים, ברור שמעצימים" וזו הייתה אמת.
ראשית, אדווה בחוג ציור זו השנה השנייה (רק שקורונה וזה). שנית, אני משליכה רק 70% מציוריה בניגוד ל-100% עגולים ושלמים של אחיה הגדולים שזרקתי, מהסיבה הפשוטה שהיא באמת מציירת יפה ויוצרת יצירות מקוריות ומרשימות שאינן מזכירות כלל את ה"מאפרה" הקלאסית או את הקו האדום שקודמיה כינו אותו "אמא ואני הולכים לטיול בגן".
שיבחתי גם אני את המורה על האבחנה המהירה ועל השיחה הנעימה, זקפתי כל כישרון אמנותי כזה או אחר לאביה של אדווה שהוא עצמו מעצב במהותו ולפרנסתו וסיימנו את השיחה בתחושה שאני היא האמא לילדה שלא תואמת גיל. בקטע טוב.
בכור הוא מלך, סנדביץ' בודק גבולות, קטן מפונק
יש הרבה מאוד אמירות על ילדים והשפעות המיקום שלהם במשפחה: אומרים למשל שהבכור הוא הבוגר האחראי, המלך המכהן, בעוד שהסנדביץ' הוא השובב שמחפש את דרכו בעולם וגם הקרם והמילוי המתוק בכריך. הקטן הוא המפונק והאהוב שמסובב את כולם על האצבע הקטנה. אומרים שהוא גם זה שמגדל את עצמו. ויש לכל אלה המון סיבות הגיוניות, מדעיות, מחקריות ומבוססות.
אבל הנה משהו שביססתי בשיחת מסדרון עם הקולגה. זו הייתה שיחה אקראית, סתמית ואגבית רגע לפני שיצאתי מהעבודה. דיברנו על הקורונה, על העבודה מהבית. הוא סיפר כמה הוא מתמוגג להיות עם שני ילדיו ושהיה מאושר להמשיך בלוגיסטיקת העבודה מרחוק. אני שיתפתי ש"איזה יופי לך, אבא מאוהב שגילה את ילדיו", אבל אני, שמגלה את ילדיה מגיל אפס, רק תן לי להגיע לעבודה אחת לכמה זמן, לנשום אוויר מזגנים, לשמוע שקט, לברוח מההמון שממתין לי בבית ומשמיע "אמא" כל שתי דקות (ספרתי) בשלל אינטונציות ודציבלים. "טוב, את עם שלושה. על מה חשבת?", הוא ענה לי. ועניתי בספונטניות: "כן, אבל אתה יודע? השלישית הכי קצפת. הכי דובדבן".
ואז הבנו שהיא פשוט היחידה שהצלחנו, באופן מאוד לא מודע כמובן, שלא לדפוק אותה. או לכל הפחות: לדפוק אותה הרבה פחות. ורק אל תגידו לי שהיא מגדלת את עצמה, כי בפעם האחרונה שקשרתי לה שרוכים וישבתי אתה שעתיים לקרוא "רמה שרה", זה לא הרגיש לי שהיא עמוק בגידול עצמי.
זה פשוט שאנחנו, ההורים, עסוקים כל כך לדפוק את הגדולים, ולא נשאר לנו כוח גם להרוס אותה. עם הילד הבכור, אנחנו הופכים עולמות. הוא מגלה לנו אותנו ומראה לנו את היקום דרך עיניים חדשות. אנחנו נדרוך עבורו על לגו ונוריד את סופרמן מהשמיים. אנחנו נבכה על כל שריטה שקיבל, נטוס למיון כי התלונן על כאב ראש ונשב עם הגננת לדבר על הילד שנשך אותו פעם אחת, מזמן. נקרא אתו ספרים, נלמד אותו אותיות, נקנה לו בגדים חדשים, נעטוף אותו בחרמונית עם היורה הראשון, נרחיק אותו מאנשים מצוננים, נלעס לו את האוכל, נעשה לו מקלחת אחרי כל החתלה, נשטוף לו מוצצים, ניקח אותו למומחים. נדפוק אותו קשה, בקיצור.
עם השני, יש לנו גם רגישות גבוהה. בכל זאת, הוא נאלץ להיוולד אחרי המלך הראשון. הוא הנסיך הארי שלנו ולא נרצה לתת לו הרגשה שהוא מקום שני, למרות שבינינו – הוא קצת כזה. הוא לא גדול מספיק כמו הראשון, ובזמן שזה כבר נגמל מחיתולים, הוא מתעקש לעשות קקי בחיתול. אז מה אם הוא בן חודש, כן? נעטוף אותו ונגן עליו מפני האח הגדול שאולי ירצה להציק לו, נרעיף עליו אהבה, נקנה לו כמה בגדים חדשים כדי שירגיש שאנחנו לא זורקים עליו אם כי מרבית מבגדיו בשנים הראשונות יהיו של היורש הראשון, וכן – הם יהיו גדולים מדי או קטנים מדי, ברור. מדי פעם ייצאו לנו משפטים כמו: "בגיל שנה, אחיך כבר דיבר. מה איתך מתוקי?", או "מה הקשר צליאק עכשיו? מאיפה באת עם זה?". השני יהיה שונה מהראשון, תרצו או לא. לטוב, לרע, לאמצע. הוא לפעמים ינצח ולפעמים יפסיד. הבדלים גורמים לנו להשוואות והשוואות זה השטן.
אלה היא ניו יורק. אדווה היא הודו
ואז בא השלישי או הרביעי או החמישי. בפער גדול או קטן, זה לא באמת משנה. במקרה שלנו, השלישית היא גם האחרונה, כך שלעד היא תהיה הכי קטנה, למרות שהיא כבר בת 7 עוד מעט. היא זו שאוהבת להתפנק, ולהתלטף, והיא חולת מגע. ובאופן טבעי, היא למדה את החיים האלה הרבה לפני שלימדנו אותה. כי הקטן לא רק זוכה להכי הרבה עטיפה שמא הילדים הגדולים ידרכו עליו בטעות, הוא גם זוכה להרבה פחות כאבי ראש. אדווה למדה את חוקי הבית מהתבוננות סביב, מלהתלוות לאחיה הגדולים בכל הזדמנות: מג'ימבורי למפגש חברים. היא ראתה את הגן שתהיה בו עוד כשהייתה בערסל, פגשה את המחנכת שלה כשהייתה בטרום טרום חובה, שמעה מוזיקה של גדולים כשהייתה צריכה לגדול על "לולי" ולמדה מה צריך לעשות כדי לקבל עוד קינוח. היא מחושלת פי אלף מאחיה הגדולים, חסינה להרבה מאוד צרות ומפגעים בדרך והיא זורמת עם החיים. או כמו שהשכן אמר לי פעם: "אלה היא הכי ניו יורק, אדווה היא הודו". אז כזה.
ולנו, ההורים? אחרי יום שלם של התעסקות עם הגדולים ועניינם למכביר, כל שנותר לנו בסוף היום זה להתרפק על הקטנה שעוד רוצה שינשנשו אותה, לשמוע את סיפוריה על טירת הלגו שבנתה ולצייר איתה איש שלג. כי הכל מגיע אליה בדיליי. היא ככל הנראה עוד תצטרך עזרה בלימודים, ותזדקק להקשבה אינסופית לענייני חברות ושיחות אישיות על כל הדברים בעולם, אבל היא תמיד תהיה הקטנה. זו שכבר עברנו כברת דרך עד שהגענו אליה. אנחנו מגיעים אליה חכמים יותר, עסוקים פחות בקטנות, למודי ניסיון וטעויות מכל מה שעשינו עם הגדולים ומבינים יותר, בלי לחץ ושיפוטיות.
אם רק יכולנו לגדל את כולם כאילו היו השלישית שלנו ואם רק הייתי יודעת בגיל 20 את מה שאני יודעת היום, זה היה חוסך כל כך הרבה לכולם, אבל קיצורי דרך לצערי תמיד נועדו לכישלון (ע"ע: שיזוף בהתזה לפני חתונה).
ובכל זאת, מילה אחרונה לגבי הגדולים שלי: גאה לומר שעל אף הפאקים שוודאי עשינו איתם ונמשיך לעשות, הם מצליחים להיות מושלמים בדיוק כפי שהם, ואחת לכמה זמן, הם מפתיעים ומבריקים אותנו בקטע שהוא הכי לא תואם גיל ואנחנו אוהבים אותם כמו שני משוגעים דפוקים בראש.