מעטים הם הדברים שמצליחים לזעזע אותי. סליחה, התכוונתי לומר שרבים מאוד הם הדברים שמזעזעים אותי. פורסם לא מזמן מחקר שאומר שאם אתה רוצה להישאר אדם שפוי ואופטימי, מוטב שלא תקרא חדשות אי פעם. אבל מה לעשות שאני עובדת באתר אינטרנט שחצי מהכותרות שלו הן חדשותיות שמקשות עליי לישון אחר כך בלילה? אז מצאתי את השיטה שלי להתמודד עם כל זה. אני קוראת ומדחיקה. מעיפה מבט אחד בכותרת, ומבטיחה לעצמי שלא אכנס לקרוא הלאה. כי מה כבר אפשר לקבל אחרי "תינוק בן 9 חודשים נשכח ברכב ומת". אבל קצת כמו תאונת רכבת, אני לא מצליחה להתאפק ונכנסת לקרוא את כל האותיות הקטנות. ואחר כך? אחר כך, אני פשוט אני מדחיקה. מסננת.

ענתי ונרגעתי
כזאת מתוקה, לא צריך להפוך אותה לצינית. מתוך אחת הפרסומות של "ענתי ונרגעתי" | תמונת AVI: You Tube, YouTube

אבל הנה קמה לה פרסומת אחת, לכאורה תמימה, לכאורה מצחיקה, לכאורה סתמית על כלום ושום דבר, שהצליחה להרים את ראשי מהמסננת האישית שלי. אולי כי היא לא נוראית כמו רצח, או לא אכזרית כמו רשלנות רפואית, אולי כי היא ממש קרובה לי לבית והיא פשוט מכעיסה, מטופשת וחסרת כל היגיון ואחריות מאחוריה. אני מדברת על ענתי וחברותיה הצ'ילבות של נטוויז'ן.

אותי זה לא מצחיק

מדובר בסדרת פרסומות של חברת התקשורת שמבקשת למכור לנו שירותי אינטרנט שיגנו על הקטנטנים שלנו. הכוכבות של הפרסומות הן שלוש ילדות כבנות 6, תמימות, ומתוקות שחלב אם עוד נוטף משפתיהן, והן מגלמות את כל מה שאנחנו לא רוצות שבנות 6 יהיו.

הקונספט הוא כזה: ניקח את שתי המקובלות של הכיתה ואת החברה החנונית שלהן, וביחד נגרום להן לדבר ברוע, להקניט, להפגין חוסר כבוד להורים, והכל כדי למכור לנו שירותי סינון לאינטרנט. צחוק הגורל הוא ששירות שאמור לסנן תכנים אסורים לילדים הוא זה שיגרום לי להפסיק לסנן בעצמי את הבולשיט הזה.

"הורים, אתם צריכה לתת לו להירגע לבד. אי אפשר לקפוץ מכל בכי קטן, אחרת איך הוא ילמד? מ-פו-נק!!", אומרת אחת הבנות בעלת הפנים התמימות בפרסומת הראשונה בה אבא של ענתי מוצא את עצמו חסר אונים מול האינטרנט הביתי שנפל. בפרסומת השנייה, הבנות שלנו לבושות בחצאית טוטו ורוקדות בלט. ענתי מקבלת טלפון היסטרי מאמא ששוב לא מתמודדת עם האינטרנט. החברות שלה מעוותות פנים בחוסר סבלנות ומתוסכלות מענתי שמעכבת את השיעור. "ההורים האלה? בלי הפייס ומאבדים את הצפון, אני במקומה הייתי לוקחת עזרה מקצועית!". כשענתי חוזרת בקריאת "היוש" טיפוסית לבנות 14, הן נותנות לה כזה פרצוף שהיה עדיף לעשות פירואט ולעוף משם.

אבל הפרסומת האחרונה היא זו שהצליחה באמת להתעלות על קודמותיה. ענתי יוצאת לקייטנת אלפקות בחופש הגדול. הבנות, בתוך מכונית ממוזגת, לא מבינות מה ענתי צריכה לחפש בטבע, כשהיא יכולה להיות ברשת. טריוויאלי, לא? כאשר המסר הוא שההורים צריכים להפעיל את שירות המסננט שימנע מענתי וחברותיה לגלוש באתרים אסורים. "אני לא מאמינה! באתן להציל אותי!", ענתי המיוזעת שמחה כל כך שחברותיה עונדות משקפי השמש בפוזה של דיוות מגיחות מבעד לג'יפ. "ההורים שלי הביאו אותי לכאן, הכל כדי להרחיק אותי מהפייסבוק בחופש הגדול". החברות תוהות איך זה שלא הפעילו לה את המסננט. "זאת אומרת שהייתי יכולה להישאר בבית!", אומרת ענתי באכזבה רבה.

"כן, שכל!", הן עונות לה ברעל, "טוב, המזגן בורח. הכי בורח!". והן מתחפפות להן לעולם שכולו מזגן ואינטרנט.

נו, צחקתם? מה, זה לא קורע מצחוק שילדות תמות מתבקשות להקריא טקסט מתוך תסריט ציני להחריד? מה, זה לא מגניב שהילדה האומללה צריכה לראות אלפקות אמיתיות כשהיא בעצם יכולה להיות כלואה מול המסך ולראות ריפליי של גאליס? מה, לא הופתעתם שבחרו דווקא בבנות לגלם את הצ'ילבות כי בנים הרי בדיוק משחקים עכשיו כדורגל ולא נכנסים לתככים כמו הבנות, הא? ורגע, אולי זה יצחיק אתכן שילדות בנות 6 גולשות בפייסבוק. אה, שכחתי שזה בכלל לא חוקי.

לילי שרצקי אלמליח ובתה אלה מסתכלות למצלמה
לא רוצה שתחשוב שגם היא יכולה לדבר אל ההורים שלה ככה. לילי ובתה | צילום: תומר ושחר צלמים

אז הנה עוד סיבה אחת הכי גדולה למה זה מפריע לי כל כך. כי יש לי ילדה בבית בת 4, שיכולה בקלות לחשוב שבעוד שנתיים, היא תוכל לדבר ככה אל אבא, אל אמא, אל החברות שלה. היא תוכל לעוות פנים ולקרוא להן "שכל" כשיימאס לה מהן. היא תוכל לזלזל בנו כשנהיה היסטריים.

אז יהיו שיאמרו שאולי אני חסרת חוש הומור ולוקחת דברים קשה. אולי, אבל אם זה אמור להצחיק ולשעשע אותי, פתאום התוכי של החברה נראה לי הרבה יותר קורע. ובכל זאת, אם אני צריכה לסכם את הפרסומת הזאת ולהגיד משהו אחד טוב, אז אומר שהפוני של ענתי הוא אולי הדבר התמים שהשאירו לנו מהילדות שלנו. ובלי קשר, אחלה תספורת.

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

>> בטור הקודם: "הדייט הכי טוב שהיה לי"

לכל הטורים של לילי