שלושה שבועות אחרי שנולדה בתי הבכורה, נכנעתי בקרב על ההנקה. היה זה קרב קשה מנשוא, כשבתומו פטמותיי המדממות נשמטו ארצה בתבוסה כואבת, ואני הנפתי את הדגל הלבן, מותשת.

אין תמונה
למה כולן מצליחות להניק ורק אני לא? לילי עם בתה אלה

שמונה חודשים עברו מאז שנכנעתי לתחליפי החלב המרושעים; הקטנה החלה לגדול, לישון והתפתחה נפלא, ואני גיליתי שיש חיים מחוץ לספה. אז איך זה שעד היום אני לא סולחת לעצמי שוויתרתי? איך זה שאני עדיין שואלת את עצמי האם בריאותי הנפשית הייתה חשובה יותר מצרכיה הכה בסיסיים של בתי? ואיך זה שכולן יכולות ורק אני לא?

שולפים חזה, וסטגדם, החלב יוצא?

לא ידעתי איזו אמא אהיה ולאלו ערכים אגדל את בתי אלה, אבל דבר אחד היה לי ברור: אני אניק. בטח שאניק. יום ולילה. בתי תקבל רק את הטוב ביותר.

מלבד חשיבותו העצומה של חלב האם שדאגו לטפטף לי היטב בקורס ההכנה להנקה, היה לי ברור שזה מה שאמא צריכה לעשות: לשבת על כרית הנקה, לשלוף חזה זקור, וסטגדם – החלב יוצא והתינוק גומע אותו בתאווה. כל אלטרנטיבה אחרת נראתה לי קרה ומנוכרת, מנותקת ומפונקת. לא שהעזתי לומר מילה לכל אלה שלא הניקו, אבל עמוק בלב שפטתי וצלבתי אותן בלי רחמים.

ההנקה הראשונה מיד אחרי הלידה הייתה חלומית ובלתי כואבת בעליל. חמש שעות אחר כך, בתינוקייה, הבנתי את האמת הצרופה: כשאת נתונה תחת השפעת אפידורל, גם פטיש אוויר לא יכאיב לך. כשפגה ההשפעה, הבנתי שאין לזלזל בנחישות של בתי למצוץ אותי עד זוב דם.

בכל סשן הנקה היא ישבה עליי במשך שעתיים. תמימה וירוקה, החזקתי באצבעותיה הקטנות, הבטתי בתווי פניה המשורטטים וחשבתי: "לעזאזל הכאב, הבת שלי יונקת. יש אלוהים!"

שבוע אחרי שהיא לא ירדה ממני, ניגשנו אני, עטיניי ואלה, לטיפת חלב. נרגשת וגאה, ביקשתי לבדוק כמה עלתה הקטנה. אז זהו, שהיא ירדה. 200 גרם. נשמע כמו שקית במבה, אבל כשמדובר בתינוקת שנולדה במשקל 2,400, זה בעיקר מלחיץ ומתסכל. קיבלתי הוראה להמשיך להניק תוך כדי שאיבה.

מכאן המצב רק הידרדר; ההנקה המלאה גרמה לי לאבד תיאבון, דבר שצימק אותי בחזרה לגודל הרצוי, אבל גם פגע באיכות החלב שלי וחיסל את שמחת החיים. החוויה הקסומה שעליה חלמתי כל כך הפכה לסיוט; כשלא הנקתי – שאבתי, וכשלא שאבתי – הנקתי. בייאושי, הזעקתי יועצת הנקה שקבעה: אלה רק מוצצת, לא באמת אוכלת. הומלץ לי להמשיך עם השאיבות, ופתאום זה לא היה נראה לי נורא. אבל הלופ המייסר לא נגמר: הגעתי אולי ל-60 מ"ל ביום טוב, ואלה נותרה עייפה, רעבה ובעיקר אומללה.

היו לי משאבה ששבקה חיים כי לא עמדה בקצב השאיבות האינטנסיבי, ותינוקת שלא מפסיקה לבכות, לא מצליחה לגדול ובקושי מצליחה לישון.

מודה, איבדתי את עצמי אי שם בין כל אלה. עכשיו כבר אפילו לא הבטתי במראה ודבר לא הזיז לי. חשתי כבדות, ריקנות, חרדה מכך שאלה יהיו החיים שלי מעתה. הייתי כל כך עסוקה בלהציג לכולם חזות של "אני בסדר", אבל בפנים הרגשתי כמו קליפה חלולה של עצמי. התהלכתי חנוקה, לרגעים לא יכולתי לשאת את הבכי הגובר והבלתי פוסק של הקטנה. פיללתי לרגע שבעלי יגיע, כדי שיוכל לשחרר אותי למעט שינה, גם אם לחמש דקות של דממה - כדי שלא אצטרך לשמוע אותה בוכה. ידעתי שלא משנה מה אעשה, אין בי דבר שירגיע אותה, ובכל הזמן הזה שנאתי את עצמי.

אמא מניקה 1
יופי לך. דוגמנית מניקה בכאילו | צילום: istockphoto
פתאום ראיתי את החיים בצבעים

בסופם של שלושה שבועות ארוכים ומסויטים, חדלתי. ניעור מטלטל וכואב מאמי שחששה שהבת נופלת לדיכאון, ותחושה שאני לא מזהה את עצמי כבר – גרמו לי להיכנע.

ניגשתי לבקבוק ומזגתי בו מים רתוחים. אני זוכרת את הקוועצ' הזה שהרגשתי במעמקי הבטן. צלבתי את עצמי על שאני מפונקת בדיוק כמו הנשים ששפטתי קודם לכן. אבל אלה בכתה. ובכתה. ובכתה. והפטמות שלי צרבו מכאב, והמשאבה הביטה בי כאילו מבינה שכבר לא ייצא ממני דבר.
הרגשתי שהקירות סוגרים עליי, פחדתי שהאדמה תפער את פיה ברגע שפטמת הבקבוק תישק לשפתיה של אלה. אבל זה לא קרה; אלה ינקה מהבקבוק כפי שלא ינקה מעולם. כמו אחוזת דיבוק, גמעה במהירות, ודמעות שטפו את פניי.

היא קיבלה ארוחה למופת, משביעה ומפנקת. ואז, כמו קשת בשמיים אחרי יום סגריר, פתאום ראיתי את החיים בצבעים. פתאום חיוך קטן נגלה בזווית הפה שלה ושלי, פתאום ראיתי את היופי בגורה הקטנה שקיבלה קפלים של תינוק, ואהבתי אותה יותר מאי פעם. הבכי שלה לא גרם לי לסתום את אוזניי. חזרתי לאכול, חזרתי לישון והבנתי שאפשר אחרת.

אבל השד ההוא, המצפון המייסר, מרים ראש בכל פעם שמוכרת חצופה בחנות מביטה באלה ודוחפת את האף: "את מניקה?"; בכל פעם שאני מסתובבת בקניון ורואה אישה יושבת על ספסל צדדי, עטופה בחיתול בד, מתמסרת לאמהות. הסיטואציות הללו מעמתות אותי עם התובנה שוויתרתי על ההנקה, אולי מהר מדי. שאני לא האימא ההיא שכל כך פנטזתי שאהיה.

בשעות הקשות האלה, כשאני מצליחה לראות לרגע מבעד לווילון הדמעות, אני מזכירה לעצמי שאף על פי כן ולמרות הכול, כעת אני אמא שלמה יותר, שפויה יותר. והיו לי כוונות טובות, רק שחלב לא היה. וכן, אולי יום אחד אפילו אצליח לסלוח לעצמי.