לפני ארבעה חודשים, נכנסתי חזק לאינסטגרם. דהרתי ב-180 קמ"ש בלי לראות בעיניים. אין ספק, אני אם כל קלישאות האינסטגרם שתכירו: מעלה סטורי'ס, אין יום בלי REEL, מפרסמת פוסטים אחת לשלושה ימים, מתייגת, מפרגנת, משווקת, מלרלרת, ואני בת 42 אוטוטו. אמא לשלושה. פתטית למות או אחת שעושה מה בא לה? שקר או אמת? משועממת או מגלה את עצמה?
ובכן, תלוי באיזה יום אתם נופלים עליי. בגדול כל התשובות נכונות. בקטן, האינסטגרם שומר לי על השפיות כאמא. ובאמצע נמצאת כל המהות של הדיסוננס המטורף הזה.
בשנים שלפני האינסטגרם, הייתי מפלרטטת בקטנה בעולמות הפייסבוק, המקום שאומרים עליו שהוא שמור לאנשים הישנים. הפייסבוק היה מקום יציב, שמרני במידה רבה, נותן כבוד למילה הכתובה כשהתמונה הייתה רק עזר כנגדה. פעלתי בו בעיקר כמקור טוב להיעזר בו בענייני עבודה ומדי פעם גם השקעתי בהגיגים לחיים. אני אפילו זוכרת כמה לעגתי לאנשי האינסטגרם. באמת לא הבנתי מה יש לחפש ברשת שמבוססת על תמונות, ורק על תמונות, בעיקר של יפים ויפות, חושפי שדיים ואחוריים, כך לתפיסתי, והרעיון של הסטורי שמחזיק 24 שעות ביום ומתנדף כלא היה? נראה היה לי כמו הדבר הכי שטחי, רדוד, מטופש וחסר משמעות ותועלת שיש.
אבל הכל התהפך לפני ארבעה חודשים, בסגר הקורונה האחרון. אחרי שמיציתי את סיפור האפייה, חיפשתי עוד דברים לתפוס עליהם תחת. תרתי משמע. התחלתי להשתעשע קצת עם כל מה שיש לרשת להציע. לראשונה בחיי, יצאתי מהמילה הכתובה לטובת עריכת וידיאו, עיצוב פוסטרים ואפילו סדנה ובה למדתי להתחבב על המצלמה, או שהיא תתחבב עליי. משהו כזה. הבטתי בשחור של העינית ומשם התגלגלתי לאינסטגרם שהתגלה כפלטפורמה מעולה להציג בה את כל התוצרים שלי, כסטודנטית ליגה ג' של טוטריאלס מיוטיוב וסדנאות כאלה ואחרות שרכשתי ברשת.
התמכרתי. התחלתי להעלות כל מיני דברים שעולים לי בראש. אם זו סדרה שאני עוקבת אחריה, משהו מצחיק שקרה לי בארוחת צהריים, משפט היסטרי שהילדים אמרו או בגד שלבשתי. זה הפך להיות משהו הרבה יותר מהנה מלהבין איזה זום יש עכשיו ולמי נפל האינטרנט. נפלתי לעמוקים של הרשת הזאת. זו שמספרים עליה כמה היא שקרנית ומזויפת. כמה היא כלום ושום דבר. כמה היא תפלה וסתמית וכמה בזבזנית זמן ומשאבים היא. זה נכון. היא כל זה, ועוד.
היא מוצפת בטרנדים על בסיס יומי. לעתים נדמה לך שאתה נמצא על עמוד של אותו משתמש כבר שבוע, אף שכבר גוללת מאות כאלה. בכל רגע נתון מתעוררת מגמה חדשה: בואו נציג לעולם את החיים האמיתיים, בואו נבטל את הפילטרים, בואו נצטלם בעירום אמנותי, בואו נחשוף שד בקטע הנקתי. יום אחד אתה בלמעלה של החיים, עושה א-ג-דודו בביקיני על רקע מפעים של הקאריביים וביום למחרת מאזן את התמונה עם ילד זב חוטם חולה ומבט של האש פאפי. הכול מתקבל כאן ורץ מהר מאוד, בין שלל משתמשים וחשבונות. זה מגניב וזה משעמם, זה מעייף וזה מעורר, זה חוזר על עצמו וזה מתחדש. זה שטחי וזה עמוק. זה הכל וזה כלום.
הרגע שבו אינסטגרם הציל לי את הערב
עמוד האינסטגרם שלי נולד בתקופת הקורונה - תקופה שכל מה שעשינו היה להישאר בפיג'מה, לישון ולשרת את ילדי הזומים והמזון. באמצע גם היו הרבה כעסים, עצבים, מתחים, בישולים, זומים ואפיית לחמים ללא גלוטן. מצאתי שהיצירה באינסטגרם מעסיקה את עצמי, או נכון יותר: מבריחה אותי מכל הסחלה של היומיום.
הפעם הראשונה שהבנתי שמדובר בכלי שמציל את עצמי מלקפוץ ראש מהמרפסת הייתה כשנכפיתי להכין את הארוחה מספר טריליון באותו היום, בימי הסגר האחרון של הקורונה. בעודי שואלת את הילדים: "מה אתם רוצים לאכול היום?" והם כמובן לא ענו רק אחרי שצווחתי בפעם העשירית. רגע לפני שהתחלתי לבכות (אמיתי), החלטתי לצלם סרטון סאטירי. כל דבר שיפחית את התסכול. פתאום, הטוסט העלוב קיבל גם סלט לידו, וגבינות חתוכות וצילחות של מסעדות שף. והצלחתי לעשות את המשימה הסיזיפית הזאת ביעילות ואפילו במצב רוח לא רע.
זה בדיוק כמו המשפט ההוא - FAKE IT UNTIL YOU MAKE IT. פתאום הבנתי שהבריחה לאינסטגרם יוצרת לי מציאות מקבילה, חלופית. הארוחה המפונפנת שבסוף יצאה לא צולמה לאינסטגרם (רק מאחורי הקלעים שלה). הצילחות המרשים נשאר בתוך המשפחה, אבל פתאום המשימה הסיזיפית הפכה למשהו חמוד ממש. הודות לאינסטגרם. כמה מוזר.
האם הכל כזה שמח בממלכה? לא. האם שיקרתי כשהעליתי את הפוסטים המחויכים? לא. האם לפניהם ואחריהם הייתי לעתים מבואסת? כן. האם אני מעלה גם רגעים מבאסים? כן וכן וכן. האם יש דברים שאני לא מעלה? תהיו בטוחים שכן. יש פרות קדושות והן לא יעלו, גם לא במחיר של REEL ממש ראוי.
הסרטון הזה היה השקר הכי גדול והאמת הטהורה – בו זמנית. הוא הציג את הקושי ואת השמחה בחיים. זו הייתה תובנה מוזרה. הבנתי פתאום למה לאנשים יש צורך להעלות סטורי אחר סטורי מהחיים שלהם. יש שיגידו שזו זעקה לתשומת לב תמידית, נרקיסיזם מעוצב באימוג'י וגיפים, אנשים שחיים בסרט שהעולם סובב סביבם והשמש זורחת מישבנם, מרביצי תורה, מטיפי מוסר, משפיענים בשקל תשעים.
ברור, יש קצת גם מזה. אחרי הכול, יש משהו מאוד מרים באנשים שמשיבים לך ב"לב", או בתגובה חיובית ומשמחת. עוד לא פגשתי אדם שלא ישמח ממילה טובה. אבל יותר מזה - מצאתי שהמקום הזה הוא יצירה לכל דבר. גיליתי שאני מסתכלת פתאום על כל סיטואציה בחיים מזווית אחרת, לרוב הומוריסטית וציניקנית. פתאום כל שלט ברחוב הוא עילה לתמונה, כל משפט של הילד הוא ציטוט שיעוצב ב-CANVA, כל ריקוד הוא סיבה לסרטון חדש. פתאום יש נקודת מבט חדשה על דברים, יומיומיים וטריוויאלים, ניתוקים קטנים של היומיוום והשגרה.
בסוף, זה הכל רגעים בחיים. להגיד שאינסטגרם מציל אותי מעצמי יהיה מוגזם, אבל הוא לגמרי שומר על השפיות שלי ומרכך את הסיזיפיות בהורות שלי. הוא אסקפיזם טהור, ניתוק – גם אם רגעי – מהאתגרים בחיים. הוא לא עבודה, והוא לא ארוחות, והוא לא ילדים רבים או שיעורי בית, הוא לא מערכות יחסים וסכסוכים, הוא לא בעיות של הלב, הוא לא כאבי מחזור. הוא מקום שיש בו אימוג'יס של לבבות, ופילטרים מצחיקים, ואתה יכול להיות מי שבא לך להיות. גם בחלוק פיג'מה. בייחוד בחלוק פיג'מה. והוא שקר והוא אמת. וזה נשמע סותר, אבל זה לא. לא עבורי.