אני השקר הכי גדול באינסטגרם

לפני ארבעה חודשים, נכנסתי חזק לאינסטגרם. דהרתי ב-180 קמ"ש בלי לראות בעיניים. אין ספק, אני אם כל קלישאות האינסטגרם שתכירו: מעלה סטורי'ס, אין יום בלי REEL, מפרסמת פוסטים אחת לשלושה ימים, מתייגת, מפרגנת, משווקת, מלרלרת, ואני בת 42 אוטוטו. אמא לשלושה. פתטית למות או אחת שעושה מה בא לה? שקר או אמת? משועממת או מגלה את עצמה?

ובכן, תלוי באיזה יום אתם נופלים עליי. בגדול כל התשובות נכונות. בקטן, האינסטגרם שומר לי על השפיות כאמא. ובאמצע נמצאת כל המהות של הדיסוננס המטורף הזה. 

היא מוצפת בטרנדים על בסיס יומי. לעתים נדמה לך שאתה נמצא על עמוד של אותו משתמש כבר שבוע, אף שכבר גוללת מאות כאלה. בכל רגע נתון מתעוררת מגמה חדשה: בואו נציג לעולם את החיים האמיתיים, בואו נבטל את הפילטרים, בואו נצטלם בעירום אמנותי, בואו נחשוף שד בקטע הנקתי. יום אחד אתה בלמעלה של החיים, עושה א-ג-דודו בביקיני על רקע מפעים של הקאריביים וביום למחרת מאזן את התמונה עם ילד זב חוטם חולה ומבט של האש פאפי. הכול מתקבל כאן ורץ מהר מאוד, בין שלל משתמשים וחשבונות. זה מגניב וזה משעמם, זה מעייף וזה מעורר, זה חוזר על עצמו וזה מתחדש. זה שטחי וזה עמוק. זה הכל וזה כלום.

הרגע שבו אינסטגרם הציל לי את הערב

עמוד האינסטגרם שלי נולד בתקופת הקורונה - תקופה שכל מה שעשינו היה להישאר בפיג'מה, לישון ולשרת את ילדי הזומים והמזון. באמצע גם היו הרבה כעסים, עצבים, מתחים, בישולים, זומים ואפיית לחמים ללא גלוטן. מצאתי שהיצירה באינסטגרם מעסיקה את עצמי, או נכון יותר: מבריחה אותי מכל הסחלה של היומיום. 

הפעם הראשונה שהבנתי שמדובר בכלי שמציל את עצמי מלקפוץ ראש מהמרפסת הייתה כשנכפיתי להכין את הארוחה מספר טריליון באותו היום, בימי הסגר האחרון של הקורונה. בעודי שואלת את הילדים: "מה אתם רוצים לאכול היום?" והם כמובן לא ענו רק אחרי שצווחתי בפעם העשירית. רגע לפני שהתחלתי לבכות (אמיתי), החלטתי לצלם סרטון סאטירי. כל דבר שיפחית את התסכול. פתאום, הטוסט העלוב קיבל גם סלט לידו, וגבינות חתוכות וצילחות של מסעדות שף. והצלחתי לעשות את המשימה הסיזיפית הזאת ביעילות ואפילו במצב רוח לא רע.

זה בדיוק כמו המשפט ההוא - FAKE IT UNTIL YOU MAKE IT. פתאום הבנתי שהבריחה לאינסטגרם יוצרת לי מציאות מקבילה, חלופית. הארוחה המפונפנת שבסוף יצאה לא צולמה לאינסטגרם (רק מאחורי הקלעים שלה). הצילחות המרשים נשאר בתוך המשפחה, אבל פתאום המשימה הסיזיפית הפכה למשהו חמוד ממש. הודות לאינסטגרם. כמה מוזר.