היחסים שלי עם אינסטגרם תמיד היו שנויים במחלוקת. לקח לי זמן להבין מה העולם כל כך מתלהב מתמונות עם האשטגים לא ברורים (טוב, לקח לי זמן להבין מה זה בכלל האשטאג) ומה לעזאזל הלוגיקה מאחורי סיפור שנמחק כעבור 24 שעות (אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? למה לעזאזל זה טוב?) אבל בסוף נסחפתי גם בזה ואינסטגרם הפך להיות הגילטי פלז'ר שלי מדי לילה. 

בימים שאינם ימי מגיפה, הרשת החברתית הזו שירתה לי את מנת האסקפיזם היומית ודווקא ממש לא גרמה לי לרצות לירות בעצמי. החיים שלי היו מלאים, מאוזנים ודי שפויים. ברור שההיא שטסה לחו"ל כל שני וחמישי כווצ'צ'ה לי קצת את הלב, אבל היי, גם אני חזרתי לא מזמן מבוקרשט וחייתי את החלום הרומני ביג טיים. ובזמן שכולם דיברו על כמה פייק שם, אני דווקא ראיתי את זה אחרת לגמרי.

התמונה ההיא של האמא המאושרת עם הילדים שלה בפארק? היא באמת הייתה מאושרת באותו הרגע. זה שלפני ואחרי כבר היו צעקות וצווחות? אז היו, ברור שהיו, איפה אין? אבל כשהתמונה צולמה זה היה רגע אחד טוב ואותנטי שיהפוך לזיכרון מושלם בארכיון תמונות שישולב במצגת הבת מצווש.



עד שהגיעה הקורונה. חודש בבית. ומנת האסקפיזם של חצי שעה בלילה הפכה לשעות ארוכות של בהייה לאורך היום. ופתאום כל מה שראיתי כל יום, כל היום, אלו תמונות משפחתיות של אנשים שעושים יצירות עם הילדים שלהם, ומבשלים ביחד, הילדים מציעים את מיטתם ומבריקים את חלונם. והם משחקים ביחד וצוחקים. וואי וואי, עד לבית שלי שמעתי את הדי האושר שלהם. אצל ההוא הילדים יושבים בלמידה מקוונת ומחייכים (מחייכים, אני אומרת לכם!), אצל ההיא – בעלה מבשל לה והם מתנשקים (מתנשקים!). וזאתי? כל דבר שיוצא לה במטבח – לא נשרף אפילו בקצוות, והציפורניים של האחרות נראות כאילו המניקוריסטיות לא יצאו לחל"ת לעולם, והעכוז הקטן והמוצק של המתקתקה מברזיל? מה איתו? היא חיה על סקוואטים כבר חודש?

ובמקביל הייתי אני. עם בני ביתי. החיוני בעבודה, אני (חיונית לעילא בעיני רוחי) עובדת מהבית ושלושת הילדים קיבלו צורה של מסך. הישבן קיבל צורה של ספה. הם צועקים כל הזמן ורבים בכל משחק טאקי שהם משחקים. ואני צריכה לעבוד ואני חסרת אנרגיות וסבלנות. ומלבד הקטנה, לאף אחד לא מזיז מזמן יצירה, או זמן בישול, או זמן ניקיון. וכל הזמן אני יורה פקודות ומורה על זמנים. מטאטאת, מכניסה למדיח, מקפלת כביסה ומתייסרת.

לילי שרצקי אלמליח (צילום: לילי שרצקי אלמליח)
זה ארך 3 דקות. אבל איזה 3 דקות משובחות! | צילום: לילי שרצקי אלמליח

כי פתאום האינסטגרם והפייק הזה שלו נכנסו לי לעינית, והתיאוריה על "רגעים קטנים של אושר שנדחסו לכדי תמונה" נבלעה בתחת הגדול שלי וחשבתי באמת שכולם מאושרים ומתפקדים ואוהבים את ילדיהם בבידוד ורק אצלי יקראו לרווחה. כי רק לי ממש קשה עם הילדים, ועם החיים והדבר האחרון שממש בא לי עכשיו זה לשלוף מצלמה ולתעד את הכאוס והאנרגיות המגעילות בבית. לא ברצינות, לא בצחוק, לא בציניות.

לכולם חרא. אז בואו נצבע את זה בפילטר הנכון

ואז הבנתי שאולי הבנתי הכל בדיוק הפוך. היי, אני במאמצחיק. אני בשוקעות. לכולם מסריח. גם לזו שהילדים שלה קמים כל יום בעשר והילדים שלה הרכיבו פאזל 1,000 חלקים לבד - קשה לה ממש. ואולי דווקא השליפה של המצלמה היא זו שתורמת בין היתר להקללה של הכול ויוצרת אווירה אחרת. חברה טובה שלי עושה את זה כל הזמן. מעלה סטורי'ס על בסיס יומי ויש לה ערימות של כביסה וילדים שקופצים לה מהראש ושוברים לה את הטלוויזיה והם כל היום אוכלים והיא מצלמת אותם. והם צוחקים המון. והילד הקטן שלה נתלה עליה והם משתמשים במיליוני פילטרים ורוקדים ללייב של עומר אדם בחצות. והיא ממש שמחה למרות שאחר כך בוואטסאפ היא גם תספר כמה חרא. היא לא שקרנית. מגעיל לה, ומצחיק לה. ועצבים לה ברמת סיגריה בחצר ומצחיק לה ברמת ריקודים ביוטיוב.

לילי שרצקי אלמליח (צילום: לילי שרצקי אלמליח)
רגע שעוד ייכנס למצגת בת מצווש | צילום: לילי שרצקי אלמליח
אז ניסיתי גם. כי כל הדרכים האחרות כשלו. התחלתי לשלוף את הסמארטפון ולצלם גם קצת רגעים של אושר בבית שנמשכו שברירי שניה אבל תועדו. התחלתי לעשות כאן טיק טוק עם אלה, ופתאום הילדים הפסיקו לריב לרגע ורצו להשתתף. ורצו שאצלם אותם עושים עמידת ראש, או פרצוף מצחיק או את התרגיל ההוא שהם כמעט שוברים את הראש בקיר כי זה קורע. ויודעים מה מצחיק? שכל הזמן אמרו לנו להיות נוכחים ברגע ולהניח בצד את המצלמה. אבל פתאום כשהמצלמה הופעלה, משהו קרה שם ונעשיתי הכי נוכחת בתוך הרגע.

הסיבה אגב ברורה לגמרי. פשוט שחררתי את כל מה שהייתי צריכה לעשות עכשיו ונכחתי ברגע איתם, ודרך העדשה והסלפי, ראיתי אותם ומשהו השתנה לי באנרגיות. קצת כמו לשחק איתם טאקי, ובכל זאת אחרת. למה? כי גם הם, כשראו מצלמה, הפסיקו לצעוק ולריב כל הזמן. ראשית, כי יש סיכוי יותר מסביר  שהם אוהבים את המצלמה יותר משהם אוהבים אותי. שנית, כי גם הם מספיק חכמים להבין שצווחות אימה וריבים על האוויר שהם נושמים ביחד פשוט לא עוברים מסך.

ועדיין, אין תחליף לדגדוג ממש טוב שלא מתועד באף רשת חברתית

תשמעו, אינסטגרם הוא לא תחליף לרגעים האלו שאני מדגדגת אותם בטירוף על המיטה. ולזה אין לי יד פנויה או רצון לשלוף מצלמה. אבל מי קבע שדגדוגים או קריאה בספר הם איכותיים יותר מזמן מאינסטגרם משותף או טיק טוק או כל שטות אחרת שתצוץ בהתאם לטרנד ולמגמות? מסכים הם כאן, ואם אתם לא יכולים לנצח אותם, אז לפחות קחו את הפילטר שעושה לכם הכי טוב על הלב ותצטרפו אליהם.

שום תמונה אגב מהרגעים האלו לא הועלתה לרשת החברתית (עד לשלב זה של הטור). גם השליפה לא התבצעה באוטומט ולאורך זמן. המשכתי, בזמן הקצר שיש לי, לשחק איתם טאקי או לגהץ ציור על חולצה או ללמוד מאוהד איך לקלוע לסל. וזה לא שנהפכנו לפרסומת של משפחה מאושרת בבידוד, אבל אם בהתחלה חשבתי שאם הקורונה לא תהרוג אותי, האינסטגרם כן, אז עכשיו אני רואה את כל התמונה הזאת (והסיפור) קצת אחרת.

>> לכל הטורים של לילי

 

הורים - כל מה שצריך לדעת

על הורים, ילדים

ומה שביניהם