שנתיים וחצי אחרי שגילינו צליאק לאוהד, אדווה התחילה להתלונן על כאב בטן. יום אחרי יום. זה לא היה חזק ואינטנסיבי ומלחיץ כמו אז עם אוהד, זה היה עדין, קטן וקוקטי כיאה לאדם עם כוח סבל של אישה. אבל כאבה לה הבטן והיא בילתה בשירותים הרבה יותר מדי זמן. ולי זה היה ברור שגם לה יש צליאק. תקראו לזה אינטואיציה אימהית, גנטיקה או צירוף מקרים. אני קוראת לזה: תוספת משמעותית לסל ההוצאות החודשי שלנו.
כשאדווה הייתה בת שנה כבר עשינו לה בדיקת דם שחזרה שלילית. נאמר לנו שהתוצאה עשויה להשתנות. ונחשו מה? הרופאים צדקו! עכשיו, כשהיא בת שלוש וחצי – חזרנו לראות מה השתנה, וקיבלנו סטמפה: שני צליאקים במשפחה. למעשה, נותרה רק ילדה אחת ומיוחדת "זו שאוכלת גלוטן". כזאת מוזרה.
התגובה הראשונית הייתה באסה. לא כי צליאק זה כזה סיפור קשה ומטורף. למעשה זה ממש לא. יש גרוע מזה. הרבה יותר גרוע. והיי, אנחנו כבר שם, מכירים ויודעים, יודעים איפה לקנות, איפה לאכול, ומה להביא לגן ולימי הולדת. אוהד לימד אותנו יפה יפה איך להתמודד עם זה הכי טוב שיש. ובכל זאת, עוד ילד עם צליאק במשפחה זה עוד ילד שצריך להיערך עבורו מראש בשלל אירועים בחיים. ואני, איך לומר, חיה על הדקה ה-99, הכי רחוק מלהיות מאורגנת, מסודרת וערוכה. מצד שני, זה מה יש. מי ייתן ולהתמודד עם שני צליאקים יהיה האתגר שלי בחיים. לוקחת את זה בשתי ידיים. זו רק תובנה אחת, ואולי גם הכי חשובה מכל הסיפור הזה. אבל יש לי עוד תובנות נטולות גלוטן שהבנתי מאז שהצליאק נכנס לנו למטבח.
1. למדתי שלהכל יש תחליף. כמעט. וזה אומר המון. רגע לפני שהרופאה המליצה לנו לעשות את בדיקת האנדוסקופיה לגילוי הצליאק, היא אמרה לי את המשפט הבא: "לפני שאת מונעת מהילד שלך פיצה לכל החיים, בואי נבדוק שזה אכן צליאק". אז תשמעו, הילד זולל פיצה על בסיס שבועי. פיצה נטולת גלוטן כמובן. רוב הפיצות אגב אכן פחות מוצלחות מהאחות עם הגלוטן. במיוחד אלו הביתיות והקפואות. מביני ענין במטבח יצליחו להתחקות אחר הטעם הטוב באפייה עצמית וכמעט בכל פיצרייה היום יש פיצה ללא גלוטן והיא לא רעה בכלל. אפילו המחיר שלי לא קורע לי את הכיס. ותשמעו, זו לא רק פיצה. אז לא להילחץ. הילד יאכל הכול, ואתם לא צריכים להיות יותר מדי מקוריים ויצירתיים כדי להשיג לו תחליף, פשוט קפצו לסופר.
2. חוץ מלסופגניות. או, זה לגמרי האישיו של הצליאקים. אין יותר לקפוץ למאפיה ולקנות על הדרך סופגנייה טרייה ומפתה בשלושה שקלים. לא, לא, אנשי הצליאק צריכים להזמין מראש ובהזמנה אישית מיוחדת. וזה, מודה, מבאס. יש פתרונות למכביר, אבל עדיין הרגע הספונטני הזה שקופצים, קונים, תוקעים סופגניה מכל הלב ונשארים עם שארית אבקת הסוכר בקצה השפתיים – אותו אין. וזה מבאס. אין דרך לייפות את זה.
אותו כנ"ל לגבי קרמבו. רק אומרת.
3. למדתי שלפעמים "לא" זה "לא". עמד אתמול האבא המרגש הזה במאסטר שף, אבא לשני צליאקים, וסיפר על הרגע המבאס הזה בו הבן שלו חזר ממסיבת יום הולדת ולא יכול היה לאכול דבר. לשמחתי הרבה (מאוד מאוד), אצלנו זה לא קרה במסיבות ימי הולדת, אבל ברור שזו חוויה שמתרחשת בחיים מדי פעם. כשהילדים רוצים משהו והוא מכיל גלוטן וצריך להגיד להם ש"את זה אסור". קורה. מה לעשות? תמיד אפשר למצוא תחליף מיידי, גם אם לא זהה (ספויילר: לרוב הוא לא יהיה זהה) אבל זה חלק מהחיים. ולדעת לקבל "לא" זה עוד שיעור. וואחד שיעור. הלוואי עליי לדעת לקבל "לא" כמו שאוהד ואדווה מקבלים. מגיעה להם מדלייה, באלוהים.
4. בגדול, הסוד הוא בגישה. כמו בכל דבר בחיים ובמיוחד בהורות – הילדים שלנו שואבים את האנרגיות שלנו - נשדר להם שהמצב קשה, הם יבינו שקשה. מהרגע שגילינו שלאוהד יש צליאק, עברנו למוד של "פאן פאן פאן" והפכתי להיות "לילי צלצלי לי, מלכת הילדים": "וואי, תראה איזה טעם יש ללחמניה שלך – כמו עוגה!", אמרתי בטון גבוה ומשמח. "תראה כמה מיוחדת הפיצה שלך. היא מרובעת ושכל כולם עגולה ומשעממת", הוספתי בתנועת ריקוד. "וואי, מי צריך ביסלי כשיש צ'יפס?" ותקעתי תפוצ'יפס להדגמת המנטרה. וברצינות: אין כאן דיבור על "אתה מסכן, כי אין לך מה לאכול ביום הולדת", יש סמנטיקה אחרת: "מהבייגלה אסור, אבל תנסה את כל החטיפים האלה". אין מה להפוך את ילדי הצליאק לקורבן, להיפך הם הנבחרים, המיוחדים, אלה שיש להם משהו מיוחד בגוף. לראייה: לא תאמינו כמה ילדים מחפשים את הפיצה המרובעת בכל יום הולדת.
5. למדתי שאין תחליף לסביבה תומכת.. לשמחתי הרבה התברכתי בסביבה מודעת, מפרגנת ותומכת. מרגע שבישרנו במסגרות (עד כה בגנים) שיש ילד צליאקי בגן, כולם נרתמו לחגיגה. בימי ההולדת, תמיד הזמינו פיצה, דאגו לקינוח ללא גלוטן ושולחן החטיפים שילב גם וגם, כך שתמיד היה משהו. גם טקסי "אבא ואמא שבת" נערכו בהתאם. תמיד תמיד מחמם את הלב ואינו מובן מאליו. אגב, אחד הרגעים הכי מגניבים שהיו לי מאז שגילינו צליאק לאדווה, שהגננות עשו ביניהן סחר חליפין - לאוהד נגמר הלחם, אז הגננת של אדווה השאילה לה ולאדווה נגמרו הוופלות, אז זו זו השיבה לה. ואני? נשארתי בעבודה ולא הוקפצתי לדבר. בקיצור, שניים צליאקיים זה תמיד ביחד. גאוני!
6. מצד שני, מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא חייב לי כלום. אז נכון שילדים שלי יש צליאק, נו אז? אם אני אבוא בגישה של "העולם חייב לילד שלי" – לא ייצא מזה הרבה. אולי בעיקר הרבה אכזבה. החלטתי לבוא לכל הסיפור בגישה של "אין צורך. אל תתאמצו. אני אביא לו תחליף". ואיכשהוא יצא שאף פעם לא הייתי צריכה להביא דבר. לא מאמינה שהסוד הוא בי, כי אם באנשים טובים מסביבי. ויש כאלה בערימות. תבוא בטוב – תקבל טוב. ואם לא, תמיד תדאג למשהו בתיק.
7. שמחתי לגלות שהילדים מפתחים תיאבון. בהיעדר מזון ללא גלוטן על השולחן, הילדים נפתחים פתאום לטעמים חדשים וזו מתנה גדולה מאוד. אין פסטה? יותר טוב, קח מהאורז. טעם ממרק הבטטה, נמאס מהשניצל? קח קציצות, דג, בשר. בקיצור, הבנתם. אה, ועוד נקודה חשובה: אל תחששו ממסעדות. יש איפה לאכול. נכון שצריך קצת יותר לחפש והן פחות בשלף (בדיוק כמו הסופגניות), אבל המסעדות קיימות אי שם בחוץ. כמעט בכל מקום תמצאו מספר מנות ללא גלוטן – מהמבורגרים ועד פסטה. לקח לנו לא מעט זמן לאתר את המקומות האלה, אבל בסוף הגענו אליהם.
8. כבר בהתחלה החלטתי שאני לא עושה סרט מבילוי אצל חברים. קצת לפני שהצליאק נכנס אלינו הביתה, חברה צליאקית התארחה אצל אלה (המיוחדת, זו שאוכלת גלוטן בבית). אמא שלה ציידה אותה בכריך וחטיף וזה היה נראה לי מקסים ומושקע אבל בעיקר מעיק (עבור האמא). אני בוחרת שלא לעשות את זה, בעיקר מעצלנות. (היי, סוף סוף אחה"צ שאני לא צריכה להאכיל אצלי 40 פיות) אז מה הילדים שלי אוכלים אצל החברים? פירות, חטיפים, ירקות, חביתה, גבינה, חומוס ופריכיות. כולם אוכלים ביחד את אותו הדבר, אף אחד לא מרגיש שונה, וזה הכי מגניב. וגם: תודו שזה המון, לא?
9. הפנמתי את מחיר הצליאק. אז כמה כל הצליאק הזה עולה לנו? ובכן, ממש לא מעט אבל לומדים למצוא את המקומות שמוכרים בזול (ויש כאלה), לומדים להכין קצת יותר דברים בבית (בדגש על קצת, במקרה שלי), ובעיקר מקווים שמתישהו נקבל את הסבסוד המיוחל כי זה הכרחי וחשוב ובעיקר לא הוגן. עד אז נעזרים בשלל קבוצות תמיכה שמספקים מתכונים, המלצות, אזהרות והכוונות. זה תמיד נחמד לדעת שיש עוד הרבה אנשים בסירה כמוך שהם נטולים ומאושרים. מלבד הסיפור הזה של חנוכה. היי, גם ככה סופגניות מוערכות יתר על המידה.