לפני כמה ימים ירדתי עם נכדיי לגינת השעשועים. ילדות וילדים קטנים רצו שם ממתקן למתקן ונהנו מהילדות שלהם כמו שרק ילדים יודעים לעשות. כמובן שהיו שם גם כמה אבות ואמהות. הם נדנדו את הילדים, סובבו אותם בקרוסלה, הפרידו במריבות, בעטו בכדורים והייתה אווירה של כיף. מידי פעם שמעתי אמא קוראת לבתה: "בואי, נסיכה של אמא, תשתי משהו" או "בואי נסיכה שלי ואקנח לך את האף" או "בוא, חיים של אמא, להוריד נעליים" ועוד כל מיני משפטים שנאמרים בגינות שעשועים.
מסתבר שיש הרבה נסיכים ונסיכות בגינות השעשועים בארץ ישראל. כל אחד מהם הוא האור של אבא ואמא, אבל כשאני שומעת את הכינוי "נסיכה", אני נחרדת.
שני דברים עולים בדעתי: האחד – למה משקרים לילדים? נסיכות של מי בדיוק הן תהיינה בכיתה א', בחטיבה, במקום העבודה? מה בעצם חושבת ילדה קטנה כשאומרים לה כמה פעמים ביום שהיא נסיכה? אגיד לכם: היא חושבת שהיא נסיכה. היא יודעת שהיא נסיכה. ולדעת שאת נסיכה זה אומר, כמו בכל סיפורי האגדות, שאחרים עושים מה שאת רוצה, שהכל מגיע לך, שלך יש את המילה האחרונה בחצר המלכות, שדברים בעולם צריכים להסתדר לך כי כך את רוצה או כי כך את דורשת.
האמנם זה מה שמחכה לנסיכה הקטנה בהמשך חייה? והרי זה לא רק מה שאומרים לה; כך גם מתייחסים אליה: מרצים אותה, מפצים אותה, מסדרים לה, מתרפסים בפניה, שמים אותה במרכז, מוותרים לה. הילדה הזו - בת שלוש, ארבע, חמש - גדלה באווירה של נסיכות. כך היא יוצאת לחיים.
מבחינת הילד, הבית זה כל העולם
לפני כמה שנים הגיע אליי גבר בשנות ה-30 שלו, שבא לעבור תהליך אימון בטענה ש"החיים לא מאירים לי פנים". מתברר שהוא לא מצליח להחזיק מעמד בזוגיות וגם לא במקומות עבודה. כמובן ששאלתי הרבה שאלות כדי להכיר אותו לעומק ככל האפשר; התברר שהוא גדל כבן יחיד עם שלוש אחיות ואמא אלמנה. אמו עבדה תמיד קשה והיה בבית מחסור כלכלי, והצרכים והרצונות שלו קדמו לאלה של כל הנשים האחרות בבית. כשאמו חסכה כסף כדי לקנות לאחת הילדות נעליים חדשות, הוא בדיוק רצה כסף לטיול כיתתי וכך הכסף שנחסך הועבר אליו, בעוד אחותו ממשיכה ללכת בנעליים בלויות וקרועות. כשאמו חסכה שוב קצת כסף כדי לקנות שמיכת חורף לאחת הבנות, הוא רצה להירשם לחוג יחד עם כמה מחבריו, ושוב החיסכון עבר אליו; הוא הלך לחוג ואחותו המשיכה להתכסות בכמה שמיכות דקות. וכך המשיך לחיות את חייו בידיעה ברורה שהצרכים והרצונות שלו קודמים לאלה של אנשים שסביבו. נסיך.
ואז הגבר הזה הגיע לדייטים, ובחורות לא נתנו לו יחס נסיכי. וגם הבוס לא נתן לו יחס נסיכי. ולכן בעיניו, החיים הפכו ללא הוגנים כלפיו.
זה יהיה גורלן של כל הנסיכות של היום. כרגע הילדה אמנם נסיכה של אמא ואבא, והם כל העולם עבורה; מה שקורה אצלה בבית מייצג לה את העולם. היא מאמינה להורים שגידלו אותה כך ולכן יודעת שזה היחס המגיע לה מכל מקום אחר. התוצאה היא ילדה פגועה, נעלבת, ילדה שלא יודעת לחכות, לחלוק, להעניק. ילדה שרק רוצה לקבל, כי היא חושבת שהכל מגיע לה.
החברה שלנו לא אוהבת נסיכים
ומחשבה שנייה שעברה במוחי הייתה, שאם הילדה נסיכה (או הילד נסיך), אזי אמא שלה אמורה להיות לפחות מלכה, לא? אז למה כשאני מרימה את הראש אני רואה משרתת? כי זו אמא שחושבת שכל חייה אמורים להיות סובבים סביב הילדה הזו, והיא גם מאמינה שהיא מסורה ואוהבת מאוד, שהיא מספקת חום ובטחון ומונעת מהילדה תסכולים. אלא שהאמא הזו לא שמה לב שהיא הופכת להיות משרתת בלבד, כי היא לא לימדה את הילדה שיש עוד אנשים בחצר המלכות.
והחברה שלנו לא ממש אצילית ולא אוהבת נסיכים, אלא אם קוראים להם צ'ארלס או אדוארד, והם גרים בארמונות אמיתיים. החברה שלנו רוצה אנשים שנעים להיות בחברתם. אנשים שרוצים להנהיג אבל גם יודעים לעבוד בצוות. אנשים שמתעקשים, אבל גם יודעים לוותר. אנשים מעורבים אבל לא מתערבים; טובים ולא רודנים. גברים ונשים שיודעים, בעת הצורך, להתאפק ולהיות סבלנים וסובלניים, שיודעים לשמור על עצמם וגם לראות את הזולת.
נסיכים ונסיכות לא יודעים להיות אנשים כאלה. וזה כל כך חבל.
>> בטור הקודם: "בחדר הלידה, לבד לגמרי"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד