לפני הרבה שנים ראיתי תיק גב קטן חבוי מאחורי הספריה בביתנו. כשפתחתי את תיק הגב, שלדעתי צריך היה להיות בארון באיזו מגירה נשכחת, ראיתי בתוכו שני ספרי ילדים, שתי פיג'מות, בקבוק מים קטן ושני שטרות של מאה שקלים כל אחד. תמהתי מאד והלכתי לבני הבכור, שהיה אז בן שש וחצי, ושאלתי אותו מה זה. "זה התיק שלי" ענה לי. "למה לך התיק? בשביל מה זה?" שאלתי, והוא ענה "בשביל לברוח מהבית עם עידן".
חשבתי שאני מתפוצצת מצחוק, אבל הילד היה מאד רציני אז התאפקתי ואפילו לא חייכתי והמשכתי לעשות כמה בירורים. כשאני כותבת את זה עכשיו אני בקושי מתאפקת מלצחוק. אני מדמיינת את הילד המתוק והשקט שלי בן השש וחצי מחזיק ביד של אחיו הקטן, שהיה אז בן שלוש וחצי, והם "בורחים מהבית". ולא סתם בורחים, זו הייתה בריחה מתוכננת: ספרים, פיג'מות ואפילו פילוח של מאתיים שקלים מהארנק שלי או של בעלי, לא זוכרת. כמובן שהברורים העלו את זה שהוא כעס עלינו. אני כבר לא זוכרת למה, אבל אני מניחה שאולי לא נתתי לו משהו שהוא מאד רצה, אולי שהבטחתי משהו ולא קיימתי, אולי העלבתי אותו או העצבתי אותו. בכל אופן הוא החליט שהוא מחליף בית, אבל הדבר הכי מהמם היה שהוא החליט לצרף אליו את אחיו הקטן. זה נפלא בעיני. כאילו אמר "פה אני כועס ושובר את הכלים, אבל לא מוותר על אחי".
"כשאני ברחתי מהבית וידאתי שאמא שלי יודעת לאן"
בין שני בניי יש כמעט שלוש וחצי שנים הפרש. זה ההבדל בגיל, אבל יש ביניהם הבדלים אחרים רבים כל כך: האחד בהיר, השני כהה, האחד רזה, השני לא, האחד שקט, השני נוכח, האחד מפנים, השני מחצין. שני בנים שונים ונפלאים וכשהיו אחים שגרים באותו בית ונזקקים לאותם משאבים (זמנם של ההורים, כספם של ההורים, אהבתם של ההורים) – היו אחים טובים. ממש טובים. תודה לאל גם היום, אלא שכרגע מפריד אוקיינוס אדיר ביניהם. אני זוכרת אותם הולכים מכות על השטיח בבית. רבים, מעצבנים אחד את השני ובסוף הולכים מכות. כל פעם ניצח משהו אחר, ובינתיים הם התאמנו בחיים. אלו אחים טובים בעיני. כאלה שמיישבים את חילוקי הדעות ביניהם בדרך של ילדים, בדרך של בנים. מריבות בין הבנים היו בעיני תקשורת בין הבנים. לפעמים תיקשרו בדיבור ולפעמים עם הידיים ובסוף היו אחים שהיו מוכנים לברוח יחד. מקסים, לא?
אני גדלתי בתנאים אחרים לגמרי. כשאני ברחתי מהבית (והייתי עושה את זה מידי כמה חודשים), הייתי בורחת לבד (לא היה צורך לקחת את אחי הצעיר איתי, כי בין כה הוא היה עוקב אחרי כל הזמן....) אחרי שווידאתי שאמא שלי תדע לאן ברחתי. בדרך כלל זה היה לביתה של חברתי תמי גורדון. היות וגדלתי עם שלושה אחים ובלי אחות לרפואה, הלכתי מכות עם האחים שלי, אבל בת ובנים זה אחרת. בין בנים יש ברית כזאת, לא? אחות אחת זה לפעמים קוץ בגרון ולפעמים מקור לגאווה. תלוי!
כשבעלי ואני הקמנו משפחה במשך עשור שלם, לא חשבנו אף פעם שעשינו משהו רע לבן הגדול בכך שהבאנו אח חדש למשפחה. היינו בטוחים שאנחנו עושים לו טוב בכך שהוא לא יגדל לבד, ושהוא יצטרך להסתגל למצבו החדש במשפחה: לא בן יחיד, אלא בן בכור. גם כשילדנו את הבנות חשבנו שאנחנו עושים להם טוב: הבן הצעיר הפך מבן שני לבן אמצעי (שמעתי לא מזמן את הכינוי "בן מרכזי" ולא בן אמצעי) ומבת יחידה (הראשונה אחרי שני בנים) לבת שלישית (כשאחותה נולדה והיא הרביעית). היום אני שומעת ניגונים אחרים. היום אני נתקלת בהורים חרדים לגורל נפשו של הילד בעקבות אובדן מעמדו כילד יחיד. היום הורים עוסקים כל כך הרבה בפסיכולוגיה ששוכחים לבטוח בילדים, לבטוח בחיים.
לא הכל שווה בחיים, מה לעשות?
זה ממש לא פשוט להיות אח או אחות. זה תמיד מורכב וזה מורכב מכל כך הרבה חתיכות של הפאזל הזה שלא תמיד אנחנו, ההורים, יכולים לראות אותם או לנחש אותם או לדעת מה לעשות איתם. אחאות מורכבת מאהבה, מקנאה, מצער ומשמחה, מחוויות משותפות ומפנטזיות אבודות וכל אלה באים והולכים, נמסים ונשארים, מתפוגגים או מתפוצצים.
זה, לדעתי, אחד התפקידים החשובים שלנו, ההורים: לגרום לילדים שלנו להיות חברים. לתת לגיטימציה לקנאה שלהם אחד בשני, לא לנסות לאזן את הנתינה בין אחד לשני (לעולם לא תצליחו שיהיה איזון שלם), לספק לפי הצרכים של כל אחד, ללמד אותם שלא הכל הוגן, לא הכל שווה, לא הכל צודק – ככה זה בחיים, לא? ללמד אותם לריב וללמד אותם להשלים, ובעיקר ללמד אותם שהלב שלכם הוא גמיש: מתרחב עם כל ילד נוסף שמצטרף למשפחה. בהצלחה.