יום אחד, לפני כך וכך שנים, אני נכנסת לחדר של ביתי המתבגרת ועל שתי זרועותיי מונחים בגדים מקופלים. זה היה דבר שבשגרה: כל יום שתי מכונות כביסה (ארבעה ילדים, זוכרים?), כל יום חצי שעה תליית הכביסה על החבל (קניתי מייבש כביסה כשהבכור שלי התגייס לצבא. אז כבר פחדתי שהמדים שאכבס בשישי לא יהיו יבשים עד מוצ"ש), כל יום חצי שעה קיפול כביסה ואחר כך הכנסתה לחדרי הילדים. הם כבר היו, בדרך כלל, מכניסים את הבגדים לארון. לא תמיד, אבל בדרך כלל.

מיכל דליות, בעלה והילדים
עברתי את גיל ההתבגרות חמש פעמים: פעם אחת שלי, והשאר של ארבעת ילדיי | צילום: תומר ושחר צלמים

באותו יום מדובר אני נכנסת לחדר, בתי יושבת עם הגב אלי, שעונה על מחברת ומכינה שעורי בית, ואני פותחת את דלת ההזזה של ארון הבגדים – מתכוונת לשים את החולצות על המדף של החולצות, את המכנסיים על המדף של המכנסיים ואת ההלבשה התחתונה על המדף המיועד לה. אני פותחת את הדלת וחושכות עיני: בלגן. לא סתם בלגן. בלגן גדול. החולצות שרק אתמול כיבסתי, קיפלתי והנחתי בחדר מונחות זו בתוך זה, מגולגלות עם חולצה לא נקייה שנדחפה לארון, מונחות מקומטות ליד זוג גרביים ועניבת צופים. בקיצור, סיבה לתרעומת. תרעומת אמרתי? התכוונתי כעס.

"למה? איך? איפה היחס לרכוש ולבגדים? איפה ההתחשבות בטרחה של אמא? איפה ההתחשבות בכסף שכל זה עולה? למה כל יום אני צריכה להעיר על זה מחדש? מה כל כך קשה בלשמור על הסדר? למה לא להתחשב בי? בבגד? בארון?". תבינו, כך היה כמעט כל יום: אני נכנסת לחדר, מניחה בגדים נקיים ומקופלים למשעי על המיטה כדי שיוכנסו לארון, וכל יום החולצות נופלות לרצפה, מוכנסות לארון בלי סדר ובלי קיפול ראוי. בקיצור: כל יום יש לי סיבה לכעוס. על זה, עליה, על כפיות הטובה, על חוסר ההתחשבות, ואם אתעמק בנושא אמצא עוד כמה סיבות טובות.

רק שבאותו יום מדובר קרה דבר אחר: אני פונה למתבגרת היפה והחכמה שלי, פי מלא טענות וטרוניות, והיא מסתובבת אלי ובמבט תמים ובקול שקט אומרת לי, "אבל אמא, זה לא מפריע לי!" אתם מכירים את השנייה הזו בה יש תזוזה במוח? אותו דבר שאנחנו קוראים לו "אסימון שנפל"? ההארה הזו קרתה לי. פתאום, בבת אחת, הבנתי שזה לא מפריע לה אלא מפריע לי. ושאם זה מפריע לי, אז לי יש בעיה אותה אני צריכה לפתור.

"לא לחפש אותם בפינה"

פסק זמן כדי לדבר על המתבגרים שלי, שלך, של כולם: הייתי שם חמש פעמים. קודם כל, אני זוכרת מצוין את גיל ההתבגרות שלי. אוי, אמא'לה, איזו תקופה קשה, סוערת, עצובה, מרגשת, מפתיעה ומעצבנת. שנים בהן ההורמונים לא מאוזנים, מצבי הרוח מתחלפים תוך שנייה והיומיום מורכב מהתאהבויות, תסכולים, חיפוש עצמי, בדיקת בנים/בנות/הורים/מורים/חברויות/עצמי. בקיצור, בלגן פנימי היסטרי.

כמה שנים טובות אחרי שאני סיימתי עם זה, עברתי את הכל שוב, ארבע פעמים נוספות, עם ילדיי: בגדים הפוכים (היה ממש מודרני בשנות התשעים המוקדמות ללבוש את הבגדים עם התפרים בחוץ. למה? ככה!), שרשרות תלויות מהכיס לאורך כל המכנס, מכנסיים רחבים וגדולים הנסחבים על הרצפה ונקרעים בתחתית, שיער מחומצן, שיער פרוע, שיער על הפנים, קוקו (לבנים), קרחת (לבנות), מוזיקה מחרישת אוזניים, ירידה בלימודים, שעות ארוכות בצופים, בילוי בערב בגינת המשחקים, חברים נכנסים ויוצאים, כלים מלוכלכים בחדר, עישון (לפעמים), סכסוכים עם חברים וחברות ובל נשכח התמודדויות עם הורים שחשים חסרי אונים. בקיצור – כך נראה גיל ההתבגרות. זוועה, לא?

אז באותו יום, בו בתי אמרה לי מה שאמרה, אורו עיניי ואמרתי לעצמי שהבלגן בחדר ו/או בארון הבגדים שלה, פשוט מסמל ומייצג את הבלגן הפנימי שבה. ואם הבלגן הפנימי שלה כה גדול, ואם אני לא שוכחת שבעצם ובעיקרון היא ילדה טובה – לא מקללת את הוריה, לא מרביצה לאחותה, לא נכשלת בכל המקצועות בבית הספר, מבלה יפה עם חברות ומידי פעם גם מצטרפת למשפחה לאירועים ומייצגת אותנו בכבוד – אם כל זה קיים, אז אני לא צריכה לחפש אותה בפינה. אני כן צריכה לסמוך על החינוך שנתתי לה במשך 14 השנים עד היום, ולראות את המצב הכאוטי הנוכחי כמצב זמני שאולי (בואו נחזיק אצבעות) יסתדר כשהגיל הנוראי הזה יעבור. הסתובבתי לעבר ביתי שתקעה בי זוג עיניים כנות, ואמרתי לה "יש לך בעיה עם זה שאני אסדר את הארון ואת החדר כל פעם שאני רואה בלגן?" היא ענתה לי "לא. בכיף".

ילדיה של מיכל דליות
הם היו ילדים טובים גם בגיל ההתבגרות, אז אם הם לא רוצים לסדר את החדר, שיהיה | צילום: תומר ושחר צלמים

הגיל שבו הכל "לא"

תראו, אם הבעיה היא שלי אז אני צריכה להתמודד איתה. יכולתי להחליט אחרת – יכולתי להחליט שאם אני לא רוצה לראות את הבלגן הזה יותר אני יכולה לא לפתוח את דלת הארון, או אפילו לא להכנס לחדר שלה, אבל מכיון שאני משוגעת לסדר וזה מפריע לי לא רק בעיניים, אלא אפילו בעצם הידיעה – הצעתי את מה שהצעתי.

האמת, ידעתי שהיא בעיקרון ילדה מסודרת: הספרים והמחברות נמצאים כל יום בילקוט שלה, לצופים היא לא שוכחת לקחת את כל מה שהיא צריכה, היא עומדת בזמנים, היא מחזירה טלפונים, היא עוזרת בבית, היא רואה אותי כבר 14 שנים מסדרת ומסדרת ומסדרת שוב – אז האמנתי שהערך הזה כבר טבוע בה ורק עכשיו, בתקופה הזו של הגיל הזה, זה לא חשוב לה. לא הולך לה. לא מתאים לה. בקיצור: לא.

מאותו יום של התגלות, ירדו המריבות שלי עם המתבגרת שלי בשישים אחוז לפחות. וזה היה שווה את זה. ההוכחה לטענות שלי הגיעה כמה שנים מאוחר יותר: הייתם צריכים לראות את שידת הברזל הצבאית שלה, מסודרת כמו חיילים במסדר המפקד.

>> בטור הקודם: "החופש הגדול לא היה עונש בשבילי"

לכל הטורים האישיים של מיכל דליות

>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד