אחד הדברים שאני מנסה להקנות לאנשים רבים ככל האפשר זו נוסחת שלושת האל"פים: אומץ, אופטימיות ואמונה (בעצמך, באל או בחברה). אני חושבת שאם אנחנו מצוידים באומץ נהיה גם אופטימיים ולכן נאמין שנצליח. אני חושבת שאם נאמין שנצליח נהיה אופטימיים ולכן יהיה לנו האומץ לעשות את המעשה. בקיצור: לא חשוב עם איזו תכונה נתחיל, שתי האחרות תבואנה אחריה, כי בעצם, שלושת האלפים מדברים על תושייה.
כשהאוטו נתקע בדרך לחרמון
אני רוצה לספר לכם סיפור שיש בו תושייה שהגיעה מתוך אומץ, אופטימיות ואמונה: האופטימית בזוגיות שלנו זו אני; את בעלי הכרתי כגבר צעיר, למוד נסיון חיים קשה, ופסימי. לאורך שנותינו המשותפות היו לנו המון ויכוחים על מה כדאי יותר להיות: אופטימי שמדי פעם מנצלים אותו או מכשילים אותו, אבל הוא מסתובב בעולם הזה בלי להסתכל כל הזמן מעבר לכתף וגם קם מהר יחסית כאשר מפילים אותו (כי הרי הוא אופטימי ומאמין שיוכל להתמודד ולהמשיך), או פסימי שלא מנצלים או מכשילים אותו ולכן הוא לא ממש נופל, אבל שמתהלך בעולם ומחפש כל הזמן "מי רוצה לדפוק אותו" . הוא לא מתאכזב כאשר קורים דברים רעים כי הרי ברור לו שהם יקרו, אבל הוא חי בחשדנות תמידית.
בעלי ואני לא ממש הצלחנו להסכים זה עם זו, אבל הסיפור הבא מוכיח, לדעתי, את עוצמת האופטימיות ואת ניצחונה על הפסימיות. ומעשה שהיה כך היה: יום אחד החלטנו לנסוע לחרמון: אבא, אמא וארבעה ילדים.
היה חורף, השלג כבר נערם בכמות כזו שאפשר היה לגלוש וליהנות ממנו, המכונית הישנה שלנו (וולבו סטיישן, שהיה בה מקום לשבעה נוסעים) הייתה באמת ישנה, והעמסנו עליה תיקים מלאים בגדים, ספרים, צעצועים ומלאי של דברים שילדים (ושני הוריהם) צריכים למשך יומיים וחצי. הזמנו לנו צימר בנוה אטיב, שמנו את הכלב אצל הוריי לכמה ימים והתחלנו בנסיעה צפונה.
נוסעים. הילדים שמחים, המוזיקה מנגנת ברדיו של המכונית, קצת מריבות בספסל האחורי, מוציאים כריכים במקום ארוחת בוקר. הילדה רוצה להקיא, אז עוצרים רגע את המכונית, מרגיעים אותה וממשיכים. הכבישים זורמים צפונה והנה אנחנו שני קילומטר לפני כפר כנא והמנורה האדומה במכונית נדלקת, המנורה שאומרת שיש בעיה עם השמן.
בעלי עוצר בצד ואומר לי: "אני לא מבין, בדקתי שמן לפני שיצאנו, הכל נראה בסדר, לא יודע מה קורה". הוא מרים את מכסה המנוע ובודק את השמן ואומר לי בפליאה: "אין שמן! איך זה יכול להיות?" והוא הולך לחלק האחורי של הרכב, מוציא מיכל של ליטר שמן ומכניס לאן שצריך. הנורה נכבית, בעלי חוזר להגה וממשיכים לנסוע. כעבור מאתיים מטר הנורה נדלקת שוב. בעלי יוצא שוב. רואה ששוב אין בכלל שמן במיכל ואומר לי בדאגה: "יש כנראה חור או משהו, אני מאבד שמן, אי אפשר לנסוע ככה".
בסוף זו הייתה חופשה מהממת
עומדים בצד. הילדים בדממה כי הם חשים במתח. אנחנו חושבים. ואז בעלי אומר: "אוקיי. אז נכנס לכפר ונזמין גרר למוסך שלנו ונחזור הביתה".
"סליחה?", שאלתי אותו, "הביתה? למה?"
"מה זאת אומרת למה?", עונה לי הפסימיסט שלי, "המכונית מקולקלת ולא תעלה לחרמון ואני חוזר איתה לתל אביב".
"המכונית באמת תחזור לתל אביב, אבל אני והילדים לא", עניתי לו. מסכנצ'יק, הוא לא הבין והסתכל עליי כאילו נתתי לו עוד אגרוף מתחת לחגורה. כאילו הבאסה של המכונית לא מספיקה והנה אני מוסיפה עוד אחת. "המכונית הזו לא תיסע לחרמון", אמרתי לו, "אבל יש המון מכוניות לא מקולקלות שיכולות לעשות זאת. מה עם מכונית שכורה, למשל?"
בשעה שחלפה מאז השיחה הזו נסענו לאט לתוך הכפר והחנינו את המכונית. הזמנו גרר, לקחנו מונית לנצרת ושם שכרנו רכב. העמסנו עליו את ארבעת הילדים ואת כל התיקים והמשכנו בדרכנו לנווה אטיב ולחרמון. זו הייתה חופשה מהממת; סוף שבוע משפחתי מהנה ומלא אושר ושמח.
מאז, בכל מיני הזדמנויות, בעלי מספר את הסיפור הזה ומהלל את זוגתו הנפלאה בעלת התושייה והאופטימיות. אני יודעת שאני טופחת לעצמי על השכם, אבל אני גם מחייכת לי, כי אני באמת מאמינה בכוחם של שלושת האל"פים.
במקום להדחיק, כדאי לעזור
אי אפשר היה להתעלם מהתגובות שהתפרסמו לאחר הפרק הקודם של תכניתי "סופר נני". להציל את ליאור היה מבחינתי להאמין בשלושת האל"פים; אין לי ספק בכוחותיו של ליאור ובכוחות הוריו ואחיו לעמוד מול המקטרגים שאולי יפגשו בעוד עשר או עשרים שנה.
היום ליאור גר בחיפה, הוא נער חברותי שמצליח בלימודים ומצליח בחברה. נער אשר לא יזדקק להדחיק שנתיים או שלוש מחייו כדי לקיים חיים של "כאילו הכל בסדר" ולא יצטרך להתנצל על תקופה קשה בחייו. הוא יגדל להיות גבר שבטוח באהבת הוריו, ואשר יש לו כוחות להמשך דרכו. אני רוצה להודות לכם, לאלו אשר רואים את החשיבות של מעשיי בעזרה לילדים והצלתם. אתם מחזקים אותי להמשיך בדרכי. אני בטוחה שאומץ, אופטימיות ואמונה ימשיכו ללוות את ליאור בדרכו.
>> בטור הקודם: "גיל ההתבגרות הוא גם של ההורים"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד