איתי עם הענק הירוק (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)
איש עוד לא ראה אותו, אבל כולם יודעים שהוא קיים. נכדי, איתי, עם חבר לא ממש דמיוני | צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי
כשילדיי היו צעירים מאוד, היו לכמה מהם חברים דמיוניים. לזה היה חומי הדרקון ולאחרת שושו הקופיף. לא ידענו מהיכן הגיעו השמות האלה, אבל אני זוכרת אותם היטב. הם היו החברים של ילדיי, בני לוויה קבועים שלהם, ולמרות שאחד היה דרקון והשני קופיף, הם לא היו בובות ולא היתה להם מציאות גשמית, כי האמת? הם לעולם לא נראו לעיניים של אלו שאין להם דמיון.

הם היו, כמובן, המצאה של הילדים – אבל מכיוון שאני למדתי, עוד בלימודי ההוראה שלי, עד כמה עולם הילדים דמיוני ושלם עבורם – לא העמדתי אותם על טעות. בעצם מי אמר שזו טעות? להיפך, הייתי משתפת פעולה עם זה, מקשיבה לסודות שהיו לחבר הדמיוני לספר לי ומתפנה לחיבוק ואפילו לנשיקה שהוא רצה לתת לי לפני שהלך לישון. הוא, כלומר החבר הדמיוני. הצטרפתי למשחק הדמיוני כי ידעתי שהוא עוזר לילדיי.

תמיד שם

חברים דמיוניים נולדים, בדרך כלל, בגלל הצורך בשותפות והצורך באוזן קשבת. זה לא מפני שלא היתה לילדיי אוזן קשבת או תחושת שותפות (אני חושבת שארבעה ילדים, שגדלים בדירה קטנה, לא מפספסים את תחושת השותפות), אלא מכיוון שחייהם של ילדים מלאים פחדים והחבר הדמיוני, שתמיד נמצא לידם כשהם זקוקים לחבר, סיפק להם בטחון. היה להם צורך, כמו לכל ילד אחר בעולם, בחבר שהוא רק שלהם, יציר דמיונם, שמבין אותם בדיוק ופנוי תמיד עבורם.

אני חושבת שחלק גדול מכם מכיר את התופעה של חבר דמיוני. אני די בטוחה שגם לחלק מכם, כשהייתם ילדים, היה חבר דמיוני או היתה חברה דמיונית. החברים האלה היו שם לעזור לכם, או לילדים שהכרתם, לעיתים כדי להתגבר על בדידות ולעיתים כדי לתת רעיונות ולהדריך במציאות חייהם.

מי מאיתנו, היום, כבוגרים, לא מבין את חולשות הילדים ואת נחיתותם. ילדים נולדים לתוך עולם של מבוגרים והם צריכים למצוא שם את דרכם. נכון שבדרך כלל יש שם יד מכוונת (הורים) ומגנה, ובכל זאת, ועדיין, לא תמיד ההורים נמצאים ליד הילדים (לפחות שמונה שעות בגן), לא תמיד המבוגרים מאשרים לילדים לחוש רגשות שליליים ("אסור להגיד על הגננת שהיא מגעילה/מכשפה/פויה") וגם לא נמצאים ליד ילד מפוחד שמתעורר מחלום מפחיד. אבל החבר הדמיוני תמיד נמצא שם.

אתם בטח מכירים את ה"שמיכי" – אותה שמיכה שהילדה נצמדת אליה, או אותה בובה של פיל או דובי שהילד לוקח איתו כמעט לכל מקום. אלו "חפצי מעבר" (חפץ מעבר הוא מונח שטבע ד"ר ויניקוט האנגלי). החפצים האלה מקלים על הילדים להתנתק מילדותם ומהבית כדי להיות "גדולים" בחוץ. חברים דמיוניים הם כנראה המשך של אותה המשפחה, משפחת החפצים, אשר מקלה על הילדים בהתפתחותם הרגשית.

איתי עם בובות (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)
חומי, עזור לי ללמוד מה מותר ומה אסור | צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי

בני נהג לומר לי שחומי אמר לו לעשות דברים מסוימים, ואלה היו בדרך כלל דברים שאני לא הרשיתי לו לעשות. זה היה מרתק: הילד כמעט נאנח ונראה היה שבעוד רגע הוא עומד להתייאש ממני, בעת שהסביר לי בסבלנות למה מה שהוא מבקש כל כך חשוב. כן, צריך לטפס על המעקה במרפסת. איך אני לא מבינה את זה? הרי חומי אמר. כן, צריך לאכול עוד קרטיב מהמקרר, כי חומי עוד לא שבע!
לרגע לא חשדתי שבני מטורף או שיש לו פיצול אישיות, כי הבנתי שהוא משתמש במישהו חיצוני, מישהו חשוב, כדי לנסות ולשכנע אותי. לעשות מהלך כזה מצריך מילד הרבה דמיון - ודמיון הוא הוכחה להתפתחות שכלית מצוינת, וגם לכיף ולבידור.

עד מתי?

כמעט כמו כל דבר שקורה עם הילדים (וגם עם המבוגרים), אנחנו צריכים לעצור ולהתעמק בזה רק אם זה מוגזם, רק אם נדמה לנו שלאורך זמן הילד מתמסר לזה יותר מדי ולא מוכן לקבל, או לא יכול, את המציאות שלעיתים מגבילה ואף קשה. אם הילד לא מוכן להיפרד מהחבר הדמיוני בשום מצב, אם הילדה לא נפטרה מהחבר הזה עד גיל 6, אם יש שם תלות – זה הרגע לבדוק מדוע.

בקיצור, לילדה יש חבר דמיוני? מצויין. קבלו אותו למשפחה כי הוא בעצם בן אלמוות בחיי הילדה.  זיכרו שמדובר בילדה צעירה, במוח שעדיין לא עושה הבחנה בין דמיון למציאות (הרי אתם בעצמכם מספרים להם על דרקונים ועל פיות, על נסיכים ועל טירות, על דיאגו ועל ספיידרמן) ובכלי עזר שמשרת את הילדה והילד ומקל עליהם את חייהם.

>> לכל כתבות המגזין