לא בניתי על בשורות משמחות באמצע הלילה. איך שהטלפון צלצל בחצות ידעתי: צו 8 הגיע. קראו לבן זוגי להתייצב ביום ראשון בחמש בבוקר. לא היינו בשוק אבל גם לא חשבנו שהכל יהיה כל כך מהיר. כל הלילה התהפכנו במיטה, לא הצלחנו להירדם. כשקמנו לפנות בוקר, שנינו היינו עייפים מאוד. התעוררתי רק בשביל החיבוק והנשיקה, וחזרתי לישון. אני כבר מתורגלת לקום מהמיטה בשעות מוזרות; יש לנו תינוק בן חצי שנה שמארגן לי יופי של השכמות.
לא רואה חדשות, לא מסוגלת
כשהוא יצא מהבית, שכבתי במיטה ופשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות. חשבתי לאן הוא הולך, מה יהיה, איך אסתדר לבד ומתי הוא יחזור. בכיתי שעה בערך, עד שהילד שלי התעורר. אני משתדלת לא לבכות לידו, שלא ירגיש שאני מתוחה ועצובה, לא רוצה שהמצב ישפיע עליו. אבל כשהמטפלת הגיעה, חזרו הדמעות. אני שבירה עכשיו.
בן זוגי הוא חייל קרבי בצנחנים שהשתתף במלחמת לבנון השנייה, וגם ברצועה שירת לא מעט. הפעם האחרונה הייתה כשהילד שלנו היה בן חודש, ולא עזרו התחנונים שלי שיישאר. גם מבחינתו הניתוק היה קשה. הוא יצא למשימה מאוד מפוחד, מודאג ולחוץ אבל גם חדור מוטיבציה להיות עם הצוות שלו, עם היחידה שלו, להגן על המדינה.
אנחנו כבר שלוש שנים יחד, ומפתיע אותי איך תמיד זה כואב מחדש – הפרידה שלנו, הנסיעה שלו לשטח, החרדות שלי. מאז שנולד לנו תינוק, אני מותשת מזה לא רק נפשית אלא גם פיזית. האחריות של שנינו נופלת עכשיו רק עליי, וזה קשה. מצד שני, אני בטוחה שלו קשה יותר.
המזל הוא שכשיש ילד, אין אופציה לא להיות בשגרה. חייבים להאכיל, לטפל, להתאפס. אין לי פריבילגיה לשקוע במחשבות, וטוב שכך. אני לא רואה חדשות, לא מסוגלת. זה עושה לי רע, ישר אני נכנסת לסטרס ומתחילה לבכות. סיכמתי עם אחותי שפה ושם היא תעדכן אותי לגבי מה שקורה שם, אבל בצורה בסיסית ביותר. לא רוצה לדעת הכל ורק מאחלת לכל החיילים שלנו לחזור הביתה בשלום.
אני מקווה שהופקו לקחים מהמלחמה הקודמת. אני רוצה להאמין שכן. שהצבא יודע מה הוא עושה, שלא סתם מכניסים פנימה מילואימניקים, בעלי משפחות. בינתיים אני כאן בתל אביב – בסוג של בועה, חיה בתוך ענן כזה. יש רגעים שבהם אני אפילו מרגישה שלא באמת יש מלחמה, שהכל רק בכאילו. אני לא לגמרי קולטת מה קורה או אולי לא רוצה לקלוט. אבל בתת מודע אני יודעת: זה המצב הכי קשה שהייתי בו בחיים. כל מטוס שעובר מקפיץ אותי, שאלות קשות מנפחות לי את הראש. אישה עם תינוק בבית, מחכה לבעל שיחזור מהמלחמה – זאת סיטואציה שעד עכשיו הכרתי רק בסרטים. והנה, עכשיו האישה הזאת היא אני.
רוצים להשתתף במדור? כתבו אלינו