ויקי לוי בת 34: נשואה לעדי ואימא לארבעה ילדים (2 זוגות תאומים), אחראית כיתה בגן לחינוך מיוחד ביפו של עמותת צ'יימס. "תמיד אהבתי לעבוד עם ילדים ולהיות איתם, זו עבודה ראשונה שלי בתחום החינוך. לפני זה עבדתי במשרד של שמאי רכב, קרוב ל-9 שנים. העבודה בעמותת צ'יימס התחילה לפני שבנותיי אובחנו על הרצף, תמיד רציתי לעסוק בזה. בכיתת תקשורת לגיל הרך אני יכולה לתת מעצמי ומהניסיון האישי שלי, ולהרגיש סיפוק עצום". עדי: "מהרגע שויקי התחילה לעסוק בחינוך מיוחד בצ'יימס, זה נתן המון כלים לבית ולילדים שלנו, זה לימד ומלמד אותה המון, וגם אותי".
עדי לוי בן 41: מנהל מחסן מצברים בראשון לציון, נמצא בחל"ת בעקבות הקורונה. ויקי: "בעבודתו הקודמת עדי התקין מערכות מולטימדיה במשך תשע שנים, בעקבות הקורונה צמצמו כוח אדם והוא פוטר. רק לפני חודש וחצי הוא התחיל עבודה חדשה, שלא קשורה לתחום שלו, הוא עובד בה כדי לפרנס".
>> תמונה משפחתית: התהפוכות שעברה משפחת ארצי רק מחזקות אותה
נשואים: ויקי: "הכרנו כששירתי בצבא, אח שלו שירת יחד איתי, ונפגשנו ביום ההולדת של אחיו". עדי: "אחי ערך מסיבת יום הולדת בבית, ולא ממש רציתי להשתתף בה, אבל הגעתי. ויקי משכה לי את העין, ושם התפתח הרומן היפה שיש לנו עד היום. בהתחלה זה היה בחשאי בגלל שויקי ואחי היו ידידים טובים והיא לא רצתה שיידע, עם הזמן זה פשוט התגלה לכולם. אחרי שלוש שנים התחתנו".
ילדים:
תהל ונויה – תאומות בנות 8. "הן היו חלק משלישייה. האח שלהן נפטר שלושה שבועות אחרי הלידה", מספרת ויקי.
תהל -"היא ילדה מאוד חברותית, אוהבת לעזור. לפני כשבעה חודשים היא אובחנה על הרצף האוטיסטי עם תפקוד גבוה. לאורך הדרך היו בעיות רגשיות ושפתיות, היא בכתה מכל דבר קטן, והייתה מאוד ילדותית לגילה, לא הבינה סיטואציות חברתיות. כשהיא אובחנה ירדה לי אבן מהלב. כי סוף סוף ידעו לשים את הדגש ולתת לה את הכלים שהיא צריכה לקבל".
נויה- "אובחנה בגיל שנה ועשרה חודשים על הרצף האוטיסטי, היא פחות תקשרה ולא יצרה קשר עין, לא הגיבה לקריאת שמה, היו סימנים יותר ברורים לאוטיזם, ולכן האבחון היה מוקדם יותר. מגיל שנתיים הייתה באלו"ט ובגני תקשורת, ועכשיו היא בכיתת תקשורת בבית ספר רגיל, שבו גם תהל לומדת. היא הדביקה את הפער והיום היא בתפקוד גבוה".
אלה ומאור תאומים בני 3.
מאור- אובחן בגיל שנה וחודשיים על הרצף. "היו לו את כל הסימנים שהיו אצל נויה, פחות קשר עין ופחות תקשורת. הקורונה גבתה ממנו מחיר יקר. זו התקופה שבה הוא היה אמור לתת "פוש" מבחינת המסגרת הטיפולית, וזה קריטי בגיל שלו, ורק היום סיימנו בידוד".
אלה - "לאלה אין אוטיזם. צריך שמישהו יטפל בהם אחרי שאנחנו כבר לא נהיה כאן, לא?"
מגורים: גרים בשכונת תל גיבורים בחולון בשכירות, בדירת ארבעה חדרים, בקומה שנייה ללא מעלית. אנחנו גרים פה מהרגע שהבנות נולדו".
ויקי: "אני נולדתי וגדלתי בחולון, אימא שלי גרה רחוב מאחוריי, אחותי גרה בלוק אחריי. בחרנו לגור כאן כדי לקבל סיוע של המשפחה כשהם היו קטנים, אני גם לא מכירה משהו אחר, פה גדלתי. עדי גדל ברמלה".
סדר יום
06:00- השכמה. ויקי: "אני תלויה בשעות שמאור מתעורר בהן. ביום רגיל אני קמה בשש, ובשש וחצי מעירה את הגדולות, הן קמות ומתארגנות, מתלבשות לבד, אני מסדרת להן את השיער. עדי אחראי על הכריכים ולהוריד את הגדולות להסעה.
07:10- התאומות עוזבות בהסעה, מאור ואלה מתארגנים.
07:20 -מאור עולה על ההסעה, ואת אלה ויקי לוקחת לגן שקרוב לבית בשעה 07:45.
08:00- ויקי נוסעת לעבודה. "העבודה שלי שמצאת שמונה דקות נסיעה ביום שאין בו פקקים. אני נמצאת בעבודה עד שלוש וחצי".
14:00- אלה מסיימת את המסגרת ואימא שלי אוספת אותה והיא נמצאת שם עד שאני מגיעה.
15:45 -אני מגיעה הביתה אחרי שאספתי את אלה, ומחכה ליתר שיגיעו עם ההסעות.
17:30 - עדי מסיים את יום העבודה שלו, לפעמים גם יותר מאוחר.
ויקי: "ביום טוב נרד לגינה ואז נעלה הביתה למקלחות וארוחת ערב, בימים קשוחים נישאר בבית ונעביר את הזמן במשחק או בצפייה בטלוויזיה. תלוי איך עבר עליי בעבודה ואיך עבר עליהם במסגרות. אם מאור מגיע מותש אני פחות אעדיף להוריד לגינה כי הוא לא ירצה לשחק אלא שכל הזמן ארים אותו".
19:00 – "ארוחת ערב הבנות מתקלחות לפני ארוחת ערב, הגדולות מתקלחות לבד. בזמן המקלחות של הקטנים, עדי מוציא ומלביש את הראשון, ואני את השני. אחרי המקלחות אני מכינה ארוחת ערב.
20:00 הילדים במיטות. אם הקטנה לא מצליחה להירדם, עדי מרדים אותה, ומארגן את הבית, יש פה שיתוף פעולה עצום אחרת לא היינו מצליחים לסגור את היום.
20:30- יש דממת אלחוט בבית.
ויקי: "זה נקרא 'זמן אימא'. אני יושבת בשקט שלי, אוכלת ארוחת ערב, לפעמים יש לי שיעורים, עבודות או מבחני הגשה. אני לומדת חינוך מיוחד עד עכשיו היינו במכללה למינהל ועכשיו יצאנו ללימוד מרחוק".
22:00-24:00 הולכים לישון. "מאור מתעורר המון פעמים בלילה. אנחנו ממתינים לתור למעבדת שינה".
כמה משתכרים: "לפני הקורונה היינו מגיעים ל15 אלף ש"ח ביחד, בזמן הקורונה מגיעים ל-6000-7000 ש"ח משכורת ודמי אבטלה. איך מסתדרים? בגדול יש את הקצבאות של הילדים למרות שמשתדלים לא לגעת בהן, מקצצים איפה שאפשר לקצץ".
לאן הולך הכסף: "שכירות, מחיה כללית, הוצאות של הבית, קניות, אין מותרות".
מה אוכלים בבית? ויקי : "אני הבשלנית. ארוחות ערב: טוסטים, פיצות, פנקייק, קרפים, תלוי מה בא לכל אחד. הם בררנים ולכל אחד יש את הדרישה שלו, זה כמו בופה של מסעדה. הם מחכים בסבלנות ואני מכינה להם. ארוחות מבושלות זה יותר מורכב, נויה אוכלת תפוחי אדמה עם שעועית לבנה ואורז, תהל רק קציצות עם אורז, מאור רק פסטה או פתיתים, הוא מאוד בררן, ואלה מגוונת. אני גם מכינה לנו, אבל אני פחות בררנית. זורמים עם מה שיש".
חלוקת התפקידים: ויקי: "עדי מכין את הכריכים, לוקח את הגדולות להסעה, כשהוא חוזר מהעבודה עוזר לי עם המקלחות וההלבשה של הקטנים, משכיב את אלה לישון. בימים שאני לומדת וצריכה שקט הוא מתמודד איתם, ואני נסגרת בחדר, כלים וכביסות - מתחלק בינינו".
מטלות הילדים: "הגדולות מסדרות ומנקות את החדר שלהן, עוזרות בארגון הבית, משגיחות על אלה ומאור ומעסיקות אותם, הן משתפות פעולה".
תחביבים: "מאוד אוהבים לצייר פה, לטייל בטבע בשבתות שמותר ואין סגר".
אאוטסורסינג? אין
ערך מרכזי בבית? ויקי: "לכבד את השונה, ולהבין שכולנו אותו הדבר. אנחנו עושים מזה שבע שנים פרויקט של פורים, שבו אנו פותחים את הבית שלנו לילדים עם צרכים מיוחדים מכל הסוגים והבית שלנו הופך להיות חנות תחפושות בכל המידות. ילדים עם צרכים מיוחדים באים עם הוריהם ומודדים ומשאילים תחפושות לפורים. זה חוסך הוצאה של התחפושת להורה, במקום להשקיע סכום כסף על תחפושת לחצי שעה שהילד לובש".
"זה גם מלמד את הגדולות שלנו לפחות, שכולנו שווים ולא משנה איך הילד נראה, מה הלקות שלו או איך הוא מתנהג, כולם שווים והן עוזרות לילדים לבחור תחפושות ושמות בשקית. את התחפושות צברנו במשך שבע שנים, מהרגע שנויה אובחנה, וראינו כמה קשה למדוד לה תחפושת בחנות, שם עלה הרעיון. אנחנו מאוד מוכרים באזור, אז מפנים אלינו אנשים שרוצים למסור תחפושות, ואנחנו מקבלים המון תחפושות מאנשים. יש לנו מחסן כתר בחצר של חמי ושם זה מאוחסן כל השנה".
מה בסל רגשות האשמה? ויקי: "עדי לא מרגיש אשמה בשום דבר, האשמה היחידה שאני מרגישה היא שלא נלחמתי מספיק מול המערכת בשביל תהל וכל פעם שאמרתי שיש משהו ודרשתי להכניס למסגרת שמתאימה לה דאגו לסבן אותי שאין צורך, ולא נלחמתי שם מספיק. זה היה לפני שהיא אובחנה. אני יודעת היום שאם היא הייתה נכנסת מוקדם יותר, היא הייתה מדביקה פערים".
מגבילים בזמן מסך: ויקי:"לבנות יש ניידים, אנחנו מגבילים, אחרת הן לא יצאו מהחדר. תהל לא אוהבת את הטלפון, נויה יותר מכורה. כשהיא חוזרת מבית הספר אני דורשת שקודם תכין שיעורי בית ואז יש לה זמן מסך של שעה. בזמן קורונה זה יותר. אני לא מאשרת לקחת לבית ספר טלפון, והיא מגיעה לקראת ארבע, בימי שבת וחגים וזמן קורונה יש יותר זמן מסך".
עדי: "אני שם על זה דגש יותר מויקי".
על מה רבים: אולי חילוקי דעות, לא ממש ריבים, אין משהו ספציפי, בחינוך אנחנו די שווים ולא סותרים אחד את השניה, אם אמרתי כן הוא קודם יבדוק איתי ולהיפך. רבים על דברים בסיסיים של הבית, שוליים כמו כל זוג נשוי האמת היא שלא היה לנו הרבה זמן ריב, אנחנו מנסים לשדר על אותו גל".
קווים אדומים: "שקרים, תמיד אומרים להגיד את האמת לא משנה מה היא".
מפלס עצבים: ויקי: "אנשים בגדול, יש הרבה אנשים באוכלוסייה שלא מבינים את העניין של ילדים עם צרכים מיוחדים. אם הילד לא על כיסא גלגלים או 'מוזר' מבחינה חיצונית מבחינתם הכול בסדר. כשאתה לא יכול לעמוד בתור, יש אנשים שמתנפלים עליך, אין לזה מודעות חזקה בחוץ. זה מעמיד בסיטואציה לא נעימה שאני צריכה להסביר למה עקפתי את התור. עדי יכול לחטוף על זה עצבים, והוא יותר חוצפן ממני. אני אציג את הכרטיס נכה אבל עדי לא רואה בעיניים ולא מעניין אותו אף אחד אלא קודם טובת הילדים".
סופי שבוע: ויקי: "כשאנחנו לא בבידוד ולא בקורונה, מעמיסים את כולם לאוטו ונוסעים לאן שהוא לוקח, אם יש חברים שמציעים להצטרף נוסעים איתם. אוהבים טיולי טבע ושטח, ולפעמים ישנים באוהלים".
הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: ויקי: "שעה שמונה אהובה עליי, כל יום. שבת בדרך כלל, גם אם לא עושים כלום, נישארים בבית ונחים".
עדי: "שבת".
זמן איכות זוגי: ויקי: "פחות, לא הרבה".
עדי: "מנסים שיהיה".
זכרון משפחתי נעים: ויקי: "כל יום מייצר את הזכרונות שלו".
עדי: "כל החוויות המשותפות".
קורונה: ויקי: "מאתגרת ממש, מתפללים שתיגמר ותהיה מאחורינו כי זה נהיה יותר מדי. היא מאתגרת כהורה וכאשת חינוך. יש הרבה הורים שהתלהמו בגלל שסגרו בסגר הראשון את החינוך המיוחד, ודרשו שיישאר פתוח בסגר השני".
"כאימא אני מבינה שהם צריכים טיפולים ומסגרות ושגרה, כאשת חינוך אני מבינה את המורים, הצוות והגננות שגם להם יש ילדים שנמצאים בבית, וגם הם חוששים להגיע למקום עבודתם בגלל חולה מאומת כדי לא לחלות או להיכנס לבידוד. זו תקופה מאוד מאתגרת, ואני צריכה להילחם על ללכת למקום העבודה ולעשות את זה על הצד הטוב ביותר. כרגע אנחנו בסבב שלישי של בידוד. כי כל פעם יש חולה מאומת ממסגרת אחרת של הילדים".