דסי פפרמן (40) מגינות שומרון, אימא ל-3 ילדים, מטפלת רוחנית רגשית, מרצה ומנחת סדנאות, נשואה בשנית. "הייתי מחנכת במשך 10 שנים בבית ספר יסודי בכפר סבא. אחרי עשור בתחום הבנתי שזה כבר לא בשבילי, אני מאוד משתנה ולא מצליחה להתאים את הדעות ואת עצמי למערכת. העבודה נעשתה מורכבת בשנים האחרונות, והתחלתי לחפש דרך אחרת. לתטא הילינג הגעתי בטעות. הייתי צריכה עזרה והמטפלת הצליחה לעזור לי וממישהי שלא מאמינה בזה בכלל, הפכתי למישהי שחוקרת ולומדת עוד ועוד, ובסוף פתחתי קליניקה. רק בחודשים האחרונים אפשר להגיד שהיא פעילה, בגלל הקורונה. התגרשתי לפני שש שנים, הכרתי את נדב לפני ארבע שנים, ומאז אנחנו יחד. התחתנו לפני שלוש שנים".
"גדלתי והתחנכתי בחברה חרדית. יצאתי בשאלה בתוך תוכי עוד הרבה לפני שהתגרשתי, אבל לא היה לי שווה לנער את אמות הסיפים, לא טרחתי לעשות שום דבר עם זה, המשכתי לשמור על הכול. אין לי שנאה לדת, האמונה השתנתה עם השנים, כשהגרוש עזב את הבית לא היה טעם להמשיך במאמץ, ומאותו היום שלא הייתי עם הילדים, התחלתי לנסוע בשבת. אבל הילדים גדלים בחינוך הדתי וכשהם אצלנו אנחנו שומרים איתם שבת. יש לי ולגרוש משמורת משותפת. בהתחלה היא הייתה בלעדית שלי, וברגע שהגרוש ביקש משמורת, תוך שבוע ניסחנו הסכם מחדש ויצאנו לדרך. הילדים גדלים בין גינות שומרון למעלה שומרון".
"אני דוגלת בלדבר על הכול, הושבתי את הילדים באחת מתפילות שבת ואמרתי שיצאתי בשאלה וזה לא משנה להם שום דבר, כי כשיהיו איתי נשמור כמו תמיד. הם לא התרגשו בכלל, הקטנה שאלה אם גם היא יכולה ואמרתי לה שכרגע היא לא מספיק גדולה להחליט, ונכבד את החינוך שבאה ממנו ואת אבא שלה, וכשהיא שתהיה גדולה היא תחליט בעצמה".
"נולדתי באנגליה וההורים שלי עברו לארץ כשהייתי תינוקת, עם השנים הלכו והתחרדו. גדלתי בהר נוף בירושלים, שכונה חרדית מודרנית, יש שם הרבה אנגלוסקסים. התחנכתי ב'בית יעקב' - רשת חרדית של בתי ספר עד סוף התיכון, בהמשך עשיתי שירות לאומי. עברתי אונס בכיתה י"ב. עבדתי בחופש הגדול באחת השכונות, נוצלתי שם ולא סיפרתי לאף אחד. ההתמודדות האמיתית התחילה לפני כמה שנים. יש חור שחור של הדחקה ואשמה בעיקר. ככל שאני יותר מטפלת בזה, באות אליי יותר מטופלות ומטופלים שסבלו מאותה בעיה. זה בלתי נתפס הכמות ומה שזה עושה לאנשים, זה משנה אותם לתמיד".
נדב דסטה (42) אבא לשני ילדים, בשנים האחרונות מרצה לשיווק דיגיטלי ושוק ההון. "למדתי את התחום באופן עצמאי ופתחתי חברת דיגיטל. למדתי בישיבה תיכונית עד כיתה ט', אני כבר לא דתי המון שנים. אחרי שעזבתי את הישיבה התחלתי 'לרעות בשדות זרים', זו הייתה השפעה חברתית. עברתי לבית ספר חילוני עם בנות בכיתה, ויצאתי לבלות בימי שישי, משם לא חזרתי אחורה. גדלתי בעפולה. אני גרוש כבר תשע שנים, התגרשנו אחרי שנתיים של נישואים, היו כמה ניסיונות של חזרה, אבל הגענו למסקנה שזה לא עובד ומשם הפרדנו כוחות".
נשואים: נדב: "הכרנו בפייסבוק, הייתה לנו חברה משותפת. היא שאלה אותי על דסי, הייתי בטוח שהיא בזוגיות, לא קלטתי את העניין, והיא אמרה 'מה אכפת לך, תשאל אותה אם בא לה לצאת?'".
דסי: "החברה הזו העלתה פוסט שהיא מחפשת חדר בריחה במרכז, ואני עניתי שהייתי באחד מעולה בפתח תקווה ואז היא הסתלבטה עליי. למחרת נדב גם המליץ על חדר בריחה בפתח תקווה, והתחיל שרשור מצחיק. באותו ערב החברה נתנה לו את הטלפון שלי והוא התקשר. גילינו גם שאנחנו גרים קרוב. הוא היה גר בהוד השרון ואני עבדתי בכפר סבא, 10 דקות ממנו".
נדב: "הייתי בטוח שהיא בזוגיות ובירושלים, היה נראה לי מיותר לפנות אליה, אבל החברה המשותפת אמרה שאנחנו כל כך מתאימים, ושאני חייב לדבר איתה. באותו יום שלחתי הודעה ודיברנו. בשיחה הראשונה לא הייתי בטוח לאן זה הולך".
דסי: "אמרתי לו 'יאללה, בוא ניפגש' והוא לא הבין שבשבילי זה ביג דיל כי אני לא מאמינה בלהיפגש סתם, הייתי מוכוונת מטרה של זוגיות רצינית, או שזה טוב או שאני לא טורחת לצאת מהבית".
נדב: "עבר זמן ואמרנו שנדבר בהזדמנות אחרת. אחרי כמה ימים, דיברנו במקרה כשהייתי בתל אביב אצל חברים ואמרתי לה שאפשר להיפגש אחר כך". דסי: "סיימתי בשתים עשרה וחצי וכבר הייתי בדרך הביתה כשהוא התקשר ואמר 'עכשיו את חוזרת להוד השרון'. אמרתי לו שאני עייפה".
נדב: "אבל היא הסכימה, כי היא הייתה עדיין באזור הוד השרון. ישבנו בפאב לדבר והיה הזוי, כי היה חיבור מיידי, סילקו אותנו באיזשהו שלב. למחרת נפגשנו שוב, ובילינו חצי יום ביחד הלכנו לסרט בבוקר וישבנו בבית קפה, כמעט יום שלם, והקטע המדהים שדיברנו בלי הפסקה".
דסי: "אני זוכרת שישבנו בבית קפה ודיברנו והמלצרית אמרה לא טעים לכם? כי עבר מלא זמן ולא שמנו לב שאנחנו לא אוכלים".
נדב: "משם הקשר הלך והתחזק".
דסי: "תוך כמה שבועות היה לי ברור. באותו שבוע אפילו, אבל כן חיכיתי שיעברו כמה שבועות והמשכתי לבדוק מה שחשוב לי: איזה אבא הוא ואיך מדבר על גרושתו, ואם יציב רגשית כל מה שאי אפשר לדעת ברגע הראשון ומניחה שעשה לי את אותם מבחנים".
נדב: "היה חיבור מדהים מההתחלה, רמת השיח והאנרגיה הרגישו קלילים ולא מאיימים. במערכות יחסים קודמות היה המון לחץ ופה לכל אחד יש את המרחב שלו, הספייס, הבית שלו וסדר יום משלו, וכמובן שהקפדנו להיפגש כל יום, ככל שהזמן חלף, אבל זה נעשה בצורה נינוחה. אני זוכר שאחרי שבועיים שלוש היא קיבלה פיק ברכיים והתקשרה אליי".
דסי: "דיברתי עם חברה משותפת וסיפרתי לה שאני מנהלת את בטר (קבוצת פייסבוק לדתיים גרושים), הייתי סטודנטית, גידלתי לבד את הילדים במשמורת מלאה ומאה אחוז משרה ולא היה לי רגע דל, ומאיה הייתה אז בת 3-4, אז גם כל הזמן הייתי סביבה. אמרתי לעצמי שאני לא יכולה, כי אם אני אכנס לקשר, הוא יחנוק אותי. אני כל הזמן עושה דברים והוא לא יעמוד בזה, ואני לא מוכנה לבטל את החופש שלי, עד שזכיתי בו. חברה אמרה לי לא להיפרד ממנו בטלפון. באותו ערב נדב התקשר ופתאום זה פרץ ממני. סיפרתי לו כמה שאני מפחדת, כי בנישואים לה היו לי חיים, ונבהלתי כי קלטתי שזה רציני, שאני מחוברת ומתאים לי ובמקום להיות מאושרת אני מבוהלת. היום אני יודעת שזה טבעי. מצפים לאושר ולצד זה שהוא מגיע אנחנו מבוהלים".
נדב: "אמרתי לה: ביום שאחד מאיתנו לא ירצה, לא נהיה. כל זמן שנהנים למה לקטוע את זה? יצאתי לפני שהכרתי אותה מקשר ארוך יחסית ואחד הדברים שחוויתי הוא הלחצים, ניסיון להאיץ את הקשר שהלחיץ אותי ואף פעם לא הייתי כזה. לא הרגשתי שאני לוחץ. אני זוכר שהייתה דממה ולקח לה כמה דקות לעכל והשיחה הסתיימה בטון חיובי".
דסי: "הוא אמר אל תעשי בשבילי שום דבר רק מה שעושה לך טוב וזה מאוד הרגיע אותי. ועד היום אין כאן סטרס".
נדב: "ניסיתי לעכל את הדברים, חשבתי שיכול להיות שזה נגמר, לא היו לי ציפיות, אחרי כמה זמן קיבלתי ממנה הודעה, המשכנו להתנהל רגיל כאילו לא קרה כלום".
דסי: "שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא למסיבה של גרושים של בטר פלייס, הקהילה שניהלתי. זה היה צעד ענק. הייתי עסוקה שם בטירוף והצצתי מדי פעם וראית אותו רוקד מבסוט, הוא נתן לי לנהל בשקט, לא בא לעזור לי ונורא התרשמתי מזה שהוא לא התנשא מעליי ובא להגן על האישה הקטנה, ושהוא יודע לשמור על עצמו ונהנה מהחיים, זה היה מרגיע. למחרת התקשרתי אליו ואמרתי לו 'תשמע אני אוהבת אותך'. האמת היא שהוא היה בשוק, לא ציפה לזה בכלל, בשנייה שהרגיע את הפחדים לא היה במה להיאחז וזה היה פתאום מאוד ברור, והוא אמר שגם הוא אוהב אותי".
דסי: "שנינו נשבענו שבחיים לא נתחתן שוב, בסוף התחתנו כמו גדולים. דיברנו על לעבור לגור ביחד ארבעה חודשים אחרי שהכרנו, ולא היה לנו מושג איפה ומתי ואיך זה יקרה. אמרתי לו שאני לא יודעת איך הילדים יתמודדו, ואז הוא אמר 'בואי נתחתן'. אמרתי: 'מה אתה רציני? זה הפחד הכי גדול שלי'.
אריאל – הבן של דסי (19.5) "חייל בשלישות, ילד הורי הוא תמיד היה החבר הכי טוב של האחיות שלו. מאוד מוכשר, אוהב כל מה שקשור ליצירה, טמפלטים במחשב כל מה שאני לא מבינה, אופה מושלם, מאוד מוכשר".
נועה - הבת של דסי (15) "היא כבדת שמיעה, ככה שהקורונה השפיעה עליה הרבה יותר, כי בשבילה לשבת בזום זה ממש עוול. מבחינה חברתית זה ניתק אותה לחלוטין. זה היה נורא עבורה. כמה שהמסיכות משפיעות על החיים שלה. יש לה ירידה בשמיעה, ככל שהתדר גבוה - היא פחות שומעת, יש לה שני מכשירים. היא קוראת שפתיים, לומדת באולפנה בקדומים,ילדה חכמה והיא שרה כמו מלאכית וקולטת שפות בקטע מטורף, רוקדת מדהים ורגישה להפליא. לדבר איתה זה כמו לדבר עם אדם מבוגר".
מאיה – הבת של דסי (8) "נולדה בט"ו באב, ילדה של אהבה, מצחיקה, חברותית. אוהבת את כל מה שקשור ליופי - שמה לק ומתאפרת מושלם, הלק לא יוצא לה מהקווים".
עיליי – הבן של נדב: (13.5) "לומד בהוד השרון בחטיבת השחר, ילד מופנם, שקט, ילד טוב, במחשב ובפלאפון, זה בעיקר מה שמעסיק אותו".
ליהי – הבת של נדב (12 בקרוב) לומדת בכיתה ז' בהוד השרון. דסי: "לילוש נשאבה לתחומי העניין של הבת שלי. היא רוקדת כמו הבת שלי, ולמדה ביחד איתה לשיר בכל מיני שפות, האנגלית שלה התפתחה בטירוף, היא ונועה חברות מאוד טובות".
מגורים דסי: "גינות שומרון, דירה שכורה. יום אחד נחליט מה לעשות ונחסוך. בינתיים בשכירות. אנחנו גרים בבית פרטי, יש פה 5 חדרי שינה, סלון ומטבח וחצר. הכול מאויש רוב הזמן כבר שנה וחצי. נדב גם במשמורת משותפת. בהתחלה הקפדנו להפריד כוחות, אחד נוסע עם הילדים לשבת שלמה ומשאיר לשני את הבית, היום הם לא רוצים להיפרד, הם חברים טובים אם הם מגלים שהאחרים לא פה, הם מתבאסים. המשמורת של הילדים השתנתה כדי שיוכלו להיות יותר ביחד, עם הקורונה וכל הבידודים היו שבועות שלמים שכולם פה כל הזמן. הדבר היחיד שלא וויתרנו עליו עד עכשיו זה השבתות שלנו. אחת לשבועיים יש לנו סופ"ש לבד זה חשוב לנו. כל השאר לא מעסיק אותנו".
סדר יום: דסי: "גם נדב וגם אני עובדים מהבית. אם אין סגר או בידוד קמים מוקדם בשעה שש ושולחים למסגרות. כשהייתי מורה בכפר סבא הייתי יוצאת עם הילדים של נדב, אך בשנה האחרונה אנחנו מסיעים אותם, זה לא פשוט להם וגם לנו זה מחיר די כבד - כשאין פקקים זה חצי שעה ואם יש פקקים זה לוקח הרבה יותר. מה שמעודד אותנו זה שלא כל יום אנחנו מסיעים, מחצית מהשבוע הם אצלנו וכל סופ"ש שני. נדב חוזר לפה גמור מהנסיעה ושעתיים אחרי צריך לצאת שוב. הקושי הזה גורם לנו למצות את כל היצירתיות שלנו בשביל להצליח לעבוד תוך כדי. אני מטפלת וקובעת שהמטופלים יגיעו בשעות, כשנדב לא צריך את החדר כי חדר העבודה שלנו משותף. נדב אוהב לעבוד בלילות וביום משלים שעות שינה ואני בנאדם של יום, אז יוצא שאנחנו משלימים אחד את השני. יש ימים שהוא בכלל לא מגיע למיטה כי הוא עובד עד חמש לפנות בוקר, אצלי לעומת זאת - באחת כבר אין עם מי לדבר, אני מניחה שזה טוב כי אנחנו מצליחים ככה לטפל בילדים ולעבוד".
"בד"כ אנחנו אוכלים ארוחת צהריים ביחד, בחודשים האחרונים אני מרגישה שאנחנו מותשים, ממש אין השקעה באוכל, סוג של קהות חושים - כל מה שלא חייבים לעשות לא עושים. אני מרגישה שזה קשור לקורונה ולזה שאין פה שגרה כבר שנתיים. אנחנו מקפידים כמעט כל לילה לשבת עם כוס קפה מול הטלוויזיה ולתת למוח לנוח. בתשע בערב הילדים נמצאים בחדרים שלהם, יש דממה בקומה למטה - הסלון שלנו".
מה אוכלים בבית? דסי: "הילדים אוכלים זוועות עולם: פסטה, פתיתים, וכו' אבל אני מכינה גם קציצות, שניצלים. אני לא עושה הרבה ולא תמיד שווה לי להתאמץ, כי בשלישי רביעי אין ילדים וזה ייזרק, אז לא תמיד יש השקעה, אבל בסופ"שים מכינה דברים שאוהבים - יום שישי הוא יום של שניצלים טריים, בדרך כלל אריאל הוא זה שמכין, כולם מחכים לשניצלים שלו כל השבוע. חוץ מזה יש גם עוף, תפוחי אדמה, קוסקוס ואורז, משתדלת שבשבת יהיה האוכל שהכי אוהבים. נדב היה טבעוני למשך שנה שלמה, וזה היה מורכב, עכשיו הוא סיים עם זה, ברוך השם. אני לא אכלנית של בשר אני גדלתי בבית צמחוני, אז זה טבעי אבל הוא לא הסתדר עם זה".
נדב: "האמת שזה עדיין מוזר לי, הייתי שנה וחודשיים בעניין, לפני שבועיים בעקבות כאבים (אני סובל מפריצת דיסק), שבגללם בקושי תפקדתי והייתי על משככי כאבים, הפסקתי. בטבעונות צריך להיערך לזה, לבשל כל הזמן. אני לא בשלן גדול ומדי פעם דסי הייתה מבשלת, ירקות מאודים וכו', לא דברים מורכבים. כשההשפעה של הכאבים מתפוגגת, אתה מרגיש את הרעב, לא יכולתי לקום ולבשל, כי היה לי קשה לעמוד על הרגליים והחלטתי שאני מזמין אוכל ואין כאן משהו טבעוני. אהבתי להיות טבעוני, ברמת האנרגיה הרגשתי קליל כי אין כבדות כמו שיש כשאתה אוכל בשר. אכלתי אורז וסלט עם תפוחי אדמה גם בארוחות שישי, הייתי אוכל סלט, טחינה, קוסקוס וזה הספיק לי. רוב הזמן דסי מבשלת כי היא נהנית מזה. אני צריך שתשרה עליי המוזה".
דסי: "אם הייתה לו סבלנות הוא היה נשאר טבעוני, אין לו סבלנות לבשל".
חלוקת התפקידים: נדב: "אין משהו רשמי, לא הגדרנו. בתקופה האחרונה אני מודה על כך שעשיתי את הבחירה הנכונה בחיים. דסי לקחה על עצמה את הכול, כי בקושי תפקדתי, אבל בשגרה אני מוריד את הזבל".
דסי: "ברגיל הוא בסדר, ניתן לו להישאר פה, הוא עושה כלים".
נדב: "זה מטריף אותי שהכיור מלא בכלים, אני שוטף כלים ארבע או חמש פעמים ביום".
דסי: "יש פה מלא אנשים שלא יודעים מה זה לראות כיור ריק".
מטלות הילדים: נדב: "בימי שישי נותנים מטלות: לסדר את המטבח, הסלון, הקומה השנייה, השירותים והמקלחת שלהם, אבל צריך לעבור אחריהם לפעמים זה רק מביא לך עצבים איך שהם מנקים. אנחנו לא עקביים וזו הבעיה שלנו. לא תמיד מקפידים על המטלות והם עושים מלא בלגן, כך שאנחנו כבר מעדיפים לעשות בעצמנו".
דסי: "יודעים שזה לא בסדר אבל לא הצלחנו. קשה לנו להיות עקביים עם הילדים שנמצאים כאן חצי שבוע. זה נשמע להם הזייה לשטוף כלים והרבה פעמים מתפספס. העובדה שאנחנו לא מטילים משימות נובעת מתחושת אשמה ותחושת קיפוח, אחרת לא היינו מהססים לבקש".
נדב: "העניין הוא שאף אחד מאיתנו לא מתרגש מקצת בלגן, אני אוהב בשעות הבוקר המוקדמות או בלילה מאוחר, לסדר ולנקות, אחרי שכולם בחדרים. דסי עושה כביסות ושטיפה. היא מאוד נהנית מזה, אני נמנע מלהפריע לה".
דסי: "אני פשוט שחררתי. אם הילדים לא כל היום בבית לא יהיה בלגן, אחת לשבועיים יש עצבים שהכול מגעיל ואז תוך שעה וחצי אני מתקתקת והכול מסודר".
תחביבים: דסי: "אני גוררת את נדב בכוח לים, ומצטערת על זה, אני צריכה ללמוד ללכת בלעדיו כפי שהייתי הולכת לפני שהכרתי אותו".
נדב: "בשביל הפרוטוקול אני אציין שאני לא באמת סובל. אין לי בעיה ללכת לים. אני כן מעדיף לראות סדרה בנטפליקס. אנחנו אוהבים מאוד סדרות".
דסי: "איזה בינג' אנחנו עושים? הלוטוס הלבן, זו הייתה הסדרה האחרונה שצפינו בה. כל פעם עושים את זה בסוף שבוע בלי הילדים ומדי פעם יוצאים לטייל".
נדב: "הקפדנו לנסוע ליפו, לירושלים... כל פעם למקומות שונים. מאז שיש לי כאבים, אנחנו פחות נוסעים, ויש גם את הדברים שאנחנו אוהבים לעשות בנפרד. אני מאוד אוהב ללמוד, יכול לשבת ללמוד קורס בנושא חדש ויכול לבלות מול המסך כמה שעות, דסי יושבת עם ספר שהיא אוהבת או צופה בסדרה שאני פחות מתחבר אליה".
דסי: "אנחנו מאוד שונים בתפיסת עולם ומחבבים את המרחב אחד של השני".
נדב: "תחומי העניין שלי, פוליטיקה ומסחר, פחות מעניינים אותה. אני אוהב להיכנס בלילה לחדר העבודה כשאין לי הסחות דעת, אף פעם לא הייתי אדם שישן הרבה, בחודשיים האחרונים, בגלל משככי כאבים, זה שיבש את השעון הביולוגי שלי, לדסי אין בעיה להירדם ואני מקנא בה".
אאוטסורסינג: אין.
ערך מרכזי בבית: דסי : "הביחדנס. לראות אחד את השני, והם באמת רואים אחד את השני אבל זה לא היה קורה אם לא היינו כאלה, בינינו לבין עצמנו בינינו לבין הילדים שלנו ובינינו לבין הילדים שלא שלנו. אני מסתכלת אחורה ואומרת - אנחנו גרים ביחד קצת יותר משלוש שנים ויש ביניהם חיבור מהמם ומרגש".
נדב: "זו באמת תחושה של שייכות וביחד, שלא מובן מאליה. היו לי הרבה חששות בהתחלה ויש משהו באופן שבו אנחנו מתנהלים שמאפשר להם להרגיש נינוחים בעניין הזה. תחושת משפחתיות, אכפתיות ודאגה אחד לשני".
דסי: "הערכים פה ניצחו את הביולוגיה".
קורונה: דסי: "שמנו לב שהקורונה הוציאה אותנו מהרגלים שהיו לנו. את בסגר חצי שנה ופתאום שמה לב שלא היינו בסרט שנתיים. יצאנו לטייל לפני שבועיים בירושלים, כל כך הרבה זמן לא טיילנו לבד שנינו".
מה בסל רגשות האשמה: דסי: "גיליתי שיש לי רגשות אשם לגבי כל הילדים, אבל אני לא מאמינה באשמה. ברגע שגיליתי אותה, שחררתי. זה רגש נוראי שאסור להיות בו, צריך לזהות למה הוא בא ואיזה שינוי מתבקש. אשמה היא עניין חברתי, רגש שמתקשר לבושה שלא רוצים שיידעו עלינו. אם החברה לא הייתה מכתיבה, לא היינו מרגישים אשמים. כהורים אנחנו סוחבים איתנו מלא, צריך לוודא שאנחנו נותנים לילד מה שאנחנו יכולים ולשחרר אשמה, אנחנו לא חייבים להם שום דבר".
נדב: "בהתחלה זו הייתה המציאות שיצרנו לילדים, הייתה אשמה סביב הגירושים, היו לי תחושות קשות שוויתרתי ומי שמשלם את המחיר אלה הילדים, שמחפשים קרקע יציבה וכל אחד מהצדדים יוצר מציאות או התנהלות שונה שיכולה לבלבל. לי היה חשוב לעשות תיאום ציפיות ולהגיע להסכמות, צריך שניים לטנגו ולא תמיד מתאפשר, אבל היינו בתיאום הורי, ששיפר את התקשורת בינינו, וסגרתי מעגל בנוגע לאשמה".
כמה משתכרים: תומר: "זה משתנה כי אנחנו עצמאים. בין 20-40 אלף שקלים בחודש"
כמה משתכרים: דסי: "שנינו אחרי קורונה, יש חודשים טובים ופחות טובים".
נדב: "מעל הממוצע"
דסי: "התכנון שלנו הוא להיות תוך שנה הרבה מעל הממוצע".
לאן הולך הכסף: "כמו בכל הבתים: לדיור, לאוכל, ולדלק. יש הרבה אוכל והרבה דלק והרבה דיור, כי זו דירה גדולה".
מוטו בחיים: נדב: "תיהנו! ליהנות ולאהוב את הבחירות שאתה עושה גם אם הן לא מושלמות, השיפוטיות עלולה לתקוע אותך. צריך לדעת לחמול על עצמך".
דסי: "אני מאמינה בחיים ללא מאבקים".
מגבילים בזמן מסך? דסי: "אנחנו לא מגבילים הרבה, זה נורא מורכב. הם היו שנתיים בבית ואנחנו ניסינו בתוך הזמן הזה לעבוד ולפרנס. בעבר זה לא היה ככה. עכשיו כשהם הולכים למסגרות, אנחנו יותר מאפשרים להם כי עד שהם מגיעים הביתה - לא נשאר הרבה זמן. יש טלוויזיה אחת בבית, ועוד אחת בחדר שלנו אבל הם לא נכנסים לשם, חוץ מהקטנה שלי. היא כמעט ולא פועלת, נדיר שצופים בה. הבנות שלי עושות סרטונים חמודים בטיק טוק, רוקדות ושרות ולמדו קוריאנית. אנחנו מודעים לזה שיש דברים שלא כדאי לראות, אבל יודעים שיצפו בהם גם אם נגביל, אז אנחנו מנסים יותר לחנך. כשהבת שלי ראתה משחקי הדיונון, הבנתי שאין לי שום דרך לשלוט בזה וביקשתי ממנה לשמור על עצמה ולהיות חכמה ולא לראות את זה. בגיל 15 זה לא מאבק שאפשר לנצח בו. בטח לא אחרי שנתיים של קורונה".
על מה רבים: דסי: "אנחנו לא רבים, זה נשמע זוועה. רבים אולי פעם בשנה. המריבה האחרונה שלנו הייתה לפני כמה חודשים. לנדב יש קצב אחר משלי, הוא עדיין צועד ברגל מאתיופיה. הכול נורא לאט. ואצלי בדיוק ההיפך, אני פרקטית ומתקתקת. על מה רבנו? כל האוכל היה מוכן ואמרתי לנדב 'יאללה, בוא לאכול', אבל הוא היה עסוק ובסוף חטפתי עליו עצבים".
קווים אדומים: נדב: "התחצפות. אין חוצפה בבית. גם עם אלימות, מכל סוג, לא נעבור לסדר היום".
דסי: "אין אצלנו את הדברים האלה".
נדב: "יש לנו גיבוי הדדי בקוים האדומים. חיים פה כולם ביחד, אבל יש דברים שאני לא יכול להגיד לילדים שלה לעשות, אז אני אגיד לדסי ואותו דבר בכיוון השני - מגבים אחד את השנייה. אנחנו שקופים איתם. הם מכירים את ההתנהלות וסומכים עלינו. ההתנהלות על דרך החיוב, וזה הרבה יתר כייף להוות דוגמא מאשר להפעיל קוים אדומים. אנחנו מנהלים איתם שיחות להסביר להם את הרציונל. אם יש רגעים שצריך לכעוס, נכעס".
דסי: "אנחנו לא מענישים וצועקים, לא טורחים. לא נאבקת, אין מריבות".
מפלס עצבים: דסי: "אין לו מפלס קשה לריב איתו".
נדב: "אני לא מבין את הלחץ וההיסטריה בסיטואציות מסוימות".
דסי: "אני לא היסטרית".
נדב: "למדתי לא להתרגש יותר מדי, אני בוחר כל הזמן לראות את הצד החיובי בכל דבר, נדיר שאני מתעצבן. זו בחירה שלנו להוציא אנרגיה על מה שאין לך שליטה עליו".
דסי: "הוא פשוט לא יטרח".
נדב: "בוויכוחים בינינו, אני לא אנהל את השיחה, אלא אתן לה להגיד את מה שיש לה להגיד אהנהן וזהו. אם אני מתעצבן אני אומר באותו רגע".
דסי: "למשל בערב כשכל הילדים צריכים להתקלח, אי אפשר שכולם יתקלחו באותו זמן וכדי שכולם יהיו במיטה בתשע, צריך להתחיל את המקלחות בשבע. אני מתחילה והוא יושב בחדר עבודה ולא שם לב. זה משהו שאותי מעצבן ואותו מעצבן שמעצבן אותי, הוא לא מטפל בזה, הכול קשור בקצב. אני נחשבת אדם עם נחת רוח והוא כפול ממני".
סופי שבוע: דסי: "בסופי שבוע לבד, לפעמים אנחנו טיילים ולפעמים עושים בינג'. בשבת עם הילדים אנחנו שומרים שבת, כל אחד בחדר שלו. הילדים של נדב לא שומרים אבל מכבדים".
נדב: "אני לא מרשה להם להיות עם הטלפונים בסלון, טלוויזיה יראו אצלנו בחדר, הם משחקים ביחד. אני מקפיד שכמה שעות יהיו בלי הטלפון, והם מוצאים דרכים אחרות להפיג שעמום, משחקים כדורגל, תופסת, דג מלוח, הולכים לטייל. בשבת בבוקר מתעוררים, מכינים ארוחת בוקר, ואחרי הארוחה נרדמים לצהריים או שהם עולים לחדרים, שבת רגועה, אני מאוד אוהב את זה פחות אינטנסיבי. לפעמים אנחנו גם נוסעים למשפחה בשבת, כולם דתיים משני הצדדים, אז נשארים לסופ"ש, הם מאוד אוהבים את זה.
דסי: "הילדים שלי מרגישים בבית אצל ההורים שלו".
הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: נדב: "בסופ"ש תמיד תחושה של הפוגה, אחרי שבועות מטורפים של לחץ. אצלי זה נחלק אצלי לחמישה ימים בשבוע ואז יומיים אצל אימא שלהם והפוך. בתחילת השבוע הם באים אחרי שלא ראינו אותם הרבה זמן".
דסי: "וביום שני כבר נמאס לנו".
זמן איכות זוגי דסי: "בסופ"שים לבד. כשהילדים פה אין זמן איכות ואין נעליים. באמצע השבוע קולטים שבקושי התראינו. פעם בשבועיים זה זמן שחשוב לנו".
זכרון משפחתי נעים: דסי: "החתונה שלנו. אחת לכמה זמן הילדים מבקשים שנתחתן שוב. ביום הנישואים הם קונים לנו מתנות שוות. יש להם קבוצת וואסטאפ בלעדינו ואחת לשנה היא מתעוררת. הם היו איתנו בחופה, הלכנו לתופרת וקנינו בדים הם היו שותפים לכל התהליך".