נערה מביטה במראה
הילדה-אישה שלי מול המראה, עצובה. אילוסטרציה | צילום: צילום מסך פליקר
היא עומדת מול ארון הבגדים, ילדה-אישה שרק לפני חמש שנים צחקה והסתובבה בשמלה שקניתי לה והשמלה הסתובבה מסביבה בשמחה כאילו חוגגת איתה את הגילוי. עכשיו היא בוכה. הבגדים שמדדה ושנאה מוטלים על הרצפה, צריך כבר לצאת לאירוע משפחתי, ואצלה בפנים לא דולק דבר מלבד שנאה יוקדת לגופה. אני נכנסת לחדרה כשהיא עומדת שם בתחתונים, מביטה בגוף שרק אתמול בקע מגופי. היא מושלמת. הבטן הקטנה שכל כך מציקה לה תעלם ממש בקרוב כשיצמחו שדיה, הטוסיק הקטן שחפנתי ונישקתי בכל החתלה ומקלחת הפך עגול ומוצק, השיער הפרוע ומלא נעורים, עור הפנים החלק והבהיר, העיניים העצובות והמיואשות, אפילו הדמעות שלה נראות לי צעירות ורעננות.

אני חושבת לרגע על גופי, על כך שבבעלותי גוף שכבר יש לו היסטוריה. על שדיים שהניקו חמישה ילדים, על קמטי הצחוק והבכי שהותירו בי ארבעים וארבע שנים, על יד שמאל שרירית יותר מאחיזת פעוטות ויד ימין שלמדה לתפקד לבדה, על גיבנת קלה של עייפות וליקוט צעצועים ובגדים מן הרצפה, על רחם שנשא בתוכו עשרה הריונות שמתוכם צלחו להם רק חמישה, על שקיות של חוסר שינה ודאגה מתחת לעיניים, על שן אחת עקומה שלמדתי לחיות במחיצתה, על שיער שהלך והתדלדל  מלידות וממסרקי כינים. עכשיו אני וגופי ההיסטורי עומדים מול גופה הטרי ונפשה השבורה וכל מה שאני רוצה זה אחד משניים: לקחת לה את הכאב ולהזין לתוכה הכרת תודה, או לחילופין להעיף לה סטירה (וירטואלית כמובן, קריצה ליצחק קדמן) ולהוציא ממנה את הדיבוק.

אחד הקונפליקטים  הכי לא מדוברים והכי נוכחים בינינו ובין האנשים הצעירים שגדלים אצלנו בבית ומכונים "מתבגרים", הוא הקונפליקט הפסיכולוגי ששורשיו באובדן הנעורים שלנו ובהנכחה מתריסה של הנעורים שלהם. הגבר יזכה לצפות בבנו החסון ובזקפותיו, האם תראה את בתה המתפתחת לתפארת, ובהצלבה האב יראה את בתו שהופכת ליצור מיני תחת קורת גגו, והאם תצפה בבנה שעוד כמה רגעים ייתן את לבו לאשה חדשה.

במודע או שלא במודע, אנחנו ההורים ניפגש עם כל מה שהיינו וכל מה שאנחנו כבר לא. פעם, כשהמתבגרים היו מגיעים לפרקם, הם היו עוזבים את הקן עם תרמיל על הגב, נישאים, מקימים משפחה או סתם יוצאים אל הג׳ונגל וחוזרים אחרי מסע ההתבגרות שלהם להגיד היי. היום סערת ההתבגרות נעשית מולנו, בתוך ביתנו, על חשבון כספנו, ונמשכת שנים על גבי שנים (ותודה לצה"ל ולמחירי הדיור). ואנחנו, שבאמת סברנו שלגדל ילדים קטנים זה קשה ומתיש, ניצבים מול מופע ההתבגרות שלהם עם המון לחץ, בושה וכוונות טובות וללא מפת דרכים.

הדיאלוג שלנו, האימהות, עם דימוי גוף משתקף אלינו בצורה אכזרית דרך הנערות המתבגרות שלנו. גם התרבות שבה אנחנו מגדלים אותן מקשה והופכת את המסרים למורכבים. אבל בסופו של יום, הסיפור הוא די פשוט: משאלת הלב של כל הורה היא לגדל ילדה שתאהב את גופה, תשלים איתו ותהנה מבבואתה הנשקפת מן המראה, גם אם היא לא מושלמת בעיניה או בעיניי התרבות שמקדשת רזון, יופי וטיפוח. אבל בכדי שהנערה תוכל להגיע למקום המיטיב הזה, ראשית היא צריכה לעבור דרך מקומות מורכבים ולא פשוטים. 

עינת נתן דימוי גוף - אמה בת 14
משאלת הלב של כל הורה היא לגדל ילדה שתאהב את גופה. ציור של אמה בת 13

התנפצות הפנטזיה היא הכרחית

 עד לא מזמן, הילדה הקטנה שלנו הסתכלה במראה במבט לא ביקורתי ולא שיפוטי. גם המבט שלנו עליה היה כזה. בכל הזדמנות צילמנו אותה, אמרנו לה "מי יפה של אמא/אבא?", רכשנו לה תחפושות ובגדים שהפכו אותה בעזרת קצת דמיון ומשאלות הלב הסמויות שלה לנסיכה אמיתית, וגם אז ההתבוננות שלה במראה הייתה קצרה ולא ממוקדת, ממהרת להפליג על כנפי הפנטזיה ולרקוד יחפה במטבח כשהשרביט או החצאית המסתובבת עושות את העבודה. עכשיו, כשהגוף משתנה ואיתו גם דפוסי ההתנהגות והמחשבה, אנחנו פחות מחמיאים, פחות מצלמים, מתבלבלים מהעיסוק שלה בגופה, נבהלים וחושבים שמדובר ביצור שטחי ואגוצנטרי שעף על עצמו ומשרבב שפתיים לכבוד כל סלפי. 

 היא מצידה כבר מתחילה להיות מודעת לשינויים המפחידים שמעוותים את גופה יום יום, שעה שעה. לרגע היא מביטה במראה ומצליחה להחזיק את הדימוי העצמי של ה"יפה של אמא" ולרגע, כשהשיער לא מסתדר, כשיצא לו חצ'קון סורר, כשהבטן בחוץ קצת יותר מאתמול או כשהבגדים שרכשנו במיטב כספנו פתאום נראים לה טיפשיים ומכוערים, היא ניצבת מול מראה שחורה שלא יכולה להראות לה דבר מלבד ייאוש ותסכול.

 אם נבין שהתחנה הזו של התנפצות הפנטזיה היא הכרחית, שכשהגוף משתנה כמעט כל יום ומצב הרוח כמעט כל דקה, הן חייבות לפלטר את התסכול החוצה; אם נזכור כמה שנים לקח לנו לקבל ולהתרגל לגוף שלנו, ללמוד מה מתאים לנו ומה לא, מה עושה לנו מצב רוח טוב (לקנות חצאית או נעליים) ומה ממש קשה לנו (לקנות מכנסיים); אם נזכור ונפנים כמה המסע הזה של הנשיות מורכב מכל כך הרבה פשרות והשלמות אבל גם מכל כך הרבה חוזקות וניצחונות -  אז אולי גם נבין שהמשימה הזו קשה מדי לילדה בת 13. נבין שהמשימה הזו צריכה להתבצע בשלבים, ולעיתים היא תביא איתה הרבה צער, ואנחנו בתור הורים של הברווזונת הקטנה שלנו חייבים לקבל את השלבים המורכבים האלה בדרך להפיכתה לברבור בעיניי עצמה.

 הרצון שלנו לקחת להן את הכאב או התסכול מעיד, בסופו של דבר, על חוסר היכולת שלנו לשאת בתסכול שאנחנו חשים מולן כשהן לא מרוצות ממה שיש. בדיוק כמו שלא יכולנו לשאת את התסכול שהציף אותנו כשהיא הייתה פעוטה וחטפה התקף זעם אז דרשנו שתתגבר, שתלך לחדר להירגע, שנדבר איתה רק אחרי שתפסיק לצרוח, או לחילופין מיד הגשנו לה את מבוקשה - הכל כדי שלא נאלץ לעמוד בתסכול ההורי הקשה: לראות את הילד שלנו מתמודד עם מציאות בלתי רצויה שפגשה אותו. רק שעכשיו המציאות הבלתי רצויה משתקפת מן המראה, או מתוך נפשה המתבגרת, ומפגישה אותנו עם תסכול חדש - היותנו בני תמותה מזדקנים וחוסר היכולת שלנו לספק לה מענה שכל כך התרגלנו לספק לה.

עינת נתן דימוי גוף - רונה בת 7
"על מה את מדברת, את כל כך יפה!". ציור של רונה בת 7

אז אנחנו יוצאים אל המערכה הזו חמושים במשפטים שלא מצליחים לקחת לה את הכאב: "על מה את מדברת, את כל כך יפה!", "את רצינית? רק לפני שבוע עשינו שופינג ואת בחרת את כל הבגדים האלה!", "תחליפי לחצאית ג'ינס ותראי איך זה מקפיץ אותך", "מה הבעיה, אז נתחיל בדיאטה! זה בדיוק מה שהצעתי לך אתמול כשטחנת שלוש סופגניות". ויש את המשפטים הישנים מגיל שלוש: "כשתירגעי נדבר על זה", "הנה זה מתחיל שוב, אני מאחרת להדלקת נר הזאת רק כי את בהתקף הורמונלי", "תתלבשי בלי להסתכל במראה ויאללה כבר" ועוד ועוד.

 אם נשים בצד את התסכול שלנו, את הביקורת הסמויה על סגנון הלבוש שלהן, את חוסר היכולת שלנו להבין מה באמת הדליק כרגע את משואת הזעם - נוכל ללוות אותה יד ביד ברגעים שבהם שום דבר לא מסתדר לה. אנחנו הספוג על הקיר שאמור להכיל , להתבונן, לקבל את מה שעובר עליה במבט שמראה לה שזה באמת קשה ושזה חלק מהמשימה ושעוד דקה זה עובר.

וביום יום, כשהיא מרוצה מעצמה ואנחנו חושבים שאין צורך להתפעל מהשילוב האכזרי של מגוון הטרנדים שהיא בחרה, או כשהיא סתם מחליפה איתנו שני משפטים במטבח, שם עלינו לעצור לרגע ולתת לה מחמאה, ספציפית, כזו שגם תוכל לשרת אותה מול המראה: "הריסים שלך זה הדבר הכי יפה בעולם", "הרגליים שלך נראות ממש מעולה כשאת עם חצאיות קצרות", "השיער שלך נראה מעולה כשהוא אסוף", "ממש יפה לך אדום". וכשהיא מעלה תמונה לאינסטגרם (ואתם רוצים להקיא), תשאלו מה היא אוהבת בעצמה בתמונה הזאת -  הזווית? השיער? העמידה? תצטרפו אליה למקומות שבהם היא חושבת שיש לה יתרון יחסי. ובימים האלה שבהם לכן בא לשרוף את כל הארון - שתפו אותה, ספרו לה שבא לכן להיות רזות יותר, מתולתלות יותר, לבושות טוב יותר. ולבסוף, אם יש בסביבה אחות קטנה ועדיין משפטי ה"מי הכי יפה של אמא" נאמרים בחלל הבית, תנדבו לה איזה אחד כזה לזכר הימים שבהם היא עוד האמינה לכם.

עינת נתן דימוי גוף - מיקה בת 9
ספקו את המחמאות ברגע סתמי ביום יום. ציור של מיקה בת 9

 התיישבתי על הרצפה בחדרה. היא דומעת, מנוצחת וכואבת ואני במבט מנחם וקצת מרחם, מקשיבה לשאריות התסכול ומהנהנת, לא אומרת מילה, רק נמצאת שם, מנחמת אבלים. כשלקחה אוויר ונרגעה, לקחתי אותה ביד והעמדתי את שתינו מול המראה. היא כבר רק משכה באף. ליטפתי את שערה המושלם והבטתי בחוסר השלמות של עצמי. התחלתי לעשות פרצופים ממש מכוערים והיא התאפקה לא לצחוק ואמרה "די, אמא". לחשתי לה באוזן "איזה באסה הימים האלה, אה? בא לך לבחור משהו מהארון שלי?" וכשהיא בחרה את הסוודר האפור-לבן ואחרי שאיימתי עליה שאם היא מכתימה לי אותו זה הסוף שלה, החזרתי את שתינו אל המראה. עכשיו היא כבר הייתה מסוגלת להביט בעצמה ואני לחשתי: "אלופה שלי, איך התגברת, תראי כמה את יפה". ולרגע, ממש לרגע, היא ראתה.

לכל הטורים של עינת נתן

לעמוד הפייסבוק של עינת נתן

לכל כתבות המגזין