ובסוף היום מתגנבים להם עננים שחורים של רגשות אשם. "את לא מספיק", הם אומרים לי. לא מספיק סבלנית, לא מספיק מקשיבה, לא מספיק משחקת, צוחקת, מתייחסת, מתעניינת.
אני עוברת בראש ילד ילד, מנסה להיזכר מה היה ביני לבינו היום, וכל מה שאני מצליחה לדלות זה פרטים יבשים: הסעתי, החזרתי, הגשתי. לא זוכרת את העיניים נפגשות, לא זוכרת שיחה או חיוך, רק התנהלויות טכניות, משברים נקודתיים: חיפשנו את דף העבודה בגאומטריה בשעה שהיא צורחת בהיסטריה שזה הסוף שלה, ועוד כמה דברים שלא הצלחתי להבין כי לאחרונה היא מדברת כל כך מהר וכל כך לא ברור שכשאין לי סבלנות, כשאני אימא רעה, אני בכלל לא טורחת לברר מה היא אומרת, עושה את עצמי מבינה, מייצרת את התנועות הנכונות בזהירות של חיילת בשדה מוקשים.

מה עוד היה היום? עוד משבר סוכר של הקטנה, שאם אשמע ממנה שוב "אימא, יש משהו מתוק?" אני באמת חושבת שאשתגע. ולא, אין לי בעיה עם גבולות, אבל הילדה חייבת לייצר את השאלה לפחות אחת לשעה, בלי שום קשר לתשובה שתקבל. לפעמים אני חושבת שזו דרכה להתחיל לריב, היא כבר יודעת מה תהיה התשובה, זה כאילו היא ניגשת אחת לשעה ואומרת: "אימא, אני חייבת להרגיש משמעותית, שולטת, נוכחת, אז מה שיקרה עכשיו זה שאני אבקש ממך משהו מתוק, את תגידי שכבר אכלתי, אני אשנא אותך כמו שלא שנאתי אף אדם בעולם, ואז אני אתחיל לכעוס, להעליב אותך, לבכות, לצרוח, להתווכח ולהבטיח ששבוע אני לא אבקש יותר מתוק. את תחייכי ולא תאפשרי לי, ואז אני אצעק הרבה יותר חזק ואגיד לך שאת אימא ממש רעה ושלא אכפת לך שהילדה שלך עצובה, ואת תיקחי אוויר ולא תעני, רק תחייכי, ואני אולי אזרוק כמה דברים, בשביל המופע האור קולי. אחרי כ-20 דקות אני אירגע, את תחבקי אותי ותלחשי לי באוזן שאת אוהבת אותי, ואחרי חצי שעה נתחיל שוב. סבבה?".

עינת נתן 14.12.17 עלמה בת תשע
איור: עלמה, בת 9 | צילום: צילום ביתי​

כשאני אימא רעה עם הקטנה אני שמה לה טלוויזיה, מדביקה אותה למסך רק כדי שאוכל לנוח ממנה קצת. בימים כאלה אפילו השעון מתנקם בי, בין השעה חמש לשש אחרי הצהריים עוברות שלוש שעות שלמות, הזמן מסתכל עלי בבוז מהקיר במטבח, מהממיר, מהטלפון, לא זז, נתקע עם הפסקול של הטלוויזיה. "את מדריכת הורים?", המחשבות שלי נצבעות בחמישים גוונים של אפור כהה, "תסתכלי על עצמך. בושה!"

אני מנסה להיזכר מה היה היום עם הבנים. הבכור אמר משהו על איזה מבחן ואמרתי לו שאני מתה לראות, רק עסוקה, והוא התקפל בחזרה לחדר. השני ביקש כסף ללכת עם חברים לגלידה. שמחתי שהוא הולך כי בדיוק ניהלתי את משבר הסוכר של הקטנה, וגם ביקשתי שיקנה לחם, אבל לא ראיתי את העיניים שלו בכלל, לא שאלתי איך היה בבית הספר, או שאולי שאלתי אבל אימא רעה לא זוכרת מה הוא ענה.

עינת נתן 14.12.17 מיקה בת 11
איור: מיקה, בת 11 | צילום: צילום ביתי​

העננים השחורים הופכים לי את הבטן כשאני מנסה להיזכר בילדה הרביעית שלי, זו שתמיד בסדר, ההיא שלא מייצרת שום דרמות, היא שמחה וטובת לב, היא בסדר. "שום דבר לא בסדר בזה, יא אימא רעה", אני מלקה את עצמי. דווקא היא הייתה צריכה לחטוף על הראש בבוקר כשהיא לא מצאה את הסווטשירט של בית ספר וכמעט איחרנו לצאת? "תיקחי כבר משהו", רמסתי אותה בגסות, "מה נסגר כל יום עם הסווטשירט הזה? נראה לכם שאני יכולה לדעת בכל רגע נתון איפה השטויות של כל אחד מכם?", דיברתי אליה ברבים. היא לא ענתה. היא תמיד בסדר, גם כשהיא לא בסדר.
ואני? אני אימא רעה היום. היום אני אימא רעה.

למה את רעה גם לעצמך?

בימים שאת אימא רעה לא יחבקו אותך. אף אחד לא יסתכל עלייך מהצד ויגיד "וואללה אחותי, זה אימא רעה? את באמת האויבת הכי גדולה של עצמך. והרעה שבך? אין בה רוע - יש בה עייפות, מותשות, אנושיות, יש לה אולי יום רע. אז למה את רעה עכשיו גם לעצמך, בשביל הצדק הפואטי? אז היית קצת פחות טובה היום עם הילדים? היית גרועה? אויויוי".

אז תקשיבי טוב טוב, רק אימהות ממש טובות מרגישות אימהות רעות. זו מערכת ההיזון החוזר החכמה ביותר ביקום, והיא זו שמאפשרת לנו להתפתח, להבין לעומק את אתגרי ההורות וכן, לפעמים לתת לעצמנו בראש, להרגיש שפספסנו לגמרי או שסתם זייפנו. זה חלק מעסקת החבילה של האימא הטובה. הכי טובה.

עינת נתן 14.12.17 שירה בת חמש
איור: שירה, בת 5 | צילום: צילום ביתי​

סביר להניח שכל סוגי האימהות שוכנות בך: הרכה, המצחיקה, הזורמת, הסבלנית, זו שיכולה לנהל את התקלה באסלה לצד משבר בעבודה, הסעות לחוגים, מילים טובות, גבולות והתייחסות אישית לכל ילד. זו שיכולה לסדר ולכבס, לזכור להביא מחר תפוח אדמה מקולף לבית הספר, וגם זו שמתעייפת, מתרגזת, שוכחת, מרוכזת בעצמה, מאבדת את זה, צועקת, מרחמת על עצמה, מעגלת פינות ותוקעת מדי פעם פעוט מול הטלוויזיה.

אם מלאכת ההורות הייתה מלאכה קלה, כולנו היינו כל הזמן הורים טובים והם, חיות המחמד שלנו, היו בעיקר שמחים לראות אותנו, דורשים מעט, מרוצים בקלות רבה ומרימים דגל רק על רעב או על מצוקות גופניות. בשאר הזמן היינו מלטפים, מקבלים ונותנים אהבה ורצים על כרי דשא ירוקים באופן מחשיד. לגדל בני אדם זה עסק מסובך. יש בזה המון קונפליקטים, יצרים, מאבקים פנימיים ובעיקר בני אדם קטנים שהולכים ומגדלים רצונות וצרכים משלהם, אישיות משל עצמם, שגדלה אצלכם ואיתכם אבל לא תמיד באה בהזמנה, לא תמיד באה בטוב. גם אנחנו בני אדם, גם אותנו גידלו עם המון כוונות טובות, טעויות, קשיים ובדידות, וככה זה בין אנשים, המשימה הכי מורכבת לעולם תהיה ההישרדות, ניצחון הטוב על הרע. ההישגים הקטנים יהיו גבורה גדולה, וההורה הטוב הוא כזה שניחן בביקורת הפנימית שתאפשר לו לקום למחרת בבוקר עם כוונות טובות ועם נחישות לנצח את ההורה הרע ששוכן בתוכו.

עינת נתן 14.12.17 רונה בת תשע
איור: רונה, בת 9 | צילום: צילום ביתי​

את השורדת האחרונה על האי. תדמייני את עצמך בסוף היום שלך עם הבנדנה שעליה מודפס שם השבט שלך, שם המשפחה שלך. תפסיקי להדיח את עצמך מהמשחק רק כי את מרגישה שהיה לך יום קשה. תזכרי שכולנו נלחמות כדי להיות קצת פחות רעות - אבל זונחות את המלחמה על להיות פחות רעות לעצמנו, תגרשי את העננים השחורים שבראת לעצמך כדי שקרני השמש יוכלו להאיר קצת יותר, ואל תתעכבי על טעויות. תיפרדי מהפנטזיה להיות מושלמת כי היא מייצרת ילדים אומללים, ותזכרי שמחר מגיע יום חדש על האי שלך.

אני אימא טובה. אני כותבת את זה כדי להמית קצת את האימא הרעה שחיה בתוכי.
אני אימא טובה כי אני אוהבת כל אחד מילדיי כמו שהוא, אני יכולה להסתכל על כל אחד מהם ולהבין שהם עושים את מה שהם עושים כדי לגדול ולהתפתח. אני יכולה לשחרר את החלומות שלי בשבילם תמורת החירות שלהם להיות מי שהם. אני אימא טובה כי אני לא מפחדת לפעמים להיות רעה, כי אני מוותרת על כל כך הרבה צרכים שלי בשבילם, וגם כי יש לי צרכים שלעולם לא אוותר עליהם בשבילם. אני אימא טובה כי אני רואה בהם את הטוב, כי אני מרגישה אותם וכי אני מאפשרת להם להיות פחות טובים. אני אימא טובה כי אני יודעת בדיוק מתי אני אימא רעה.

לכל הטורים של עינת נתן

לעמוד הפייסבוק של עינת נתן